שיחות כותבת
בדרך חזרה הביתה שומעת את סוזן ווגה שרה ברדיו. יש לוקות בכל מקום. הן מטפסות על איילון, חוסמות את הנתיבים, אחת דופקת על החלון של המכונית. אני פותחת, יש לה פנס בעין, בקול מחשמל היא מבקשת להכנס פנימה. לא נעים לי לסרב.
לאן את צריכה, אני שואלת אותה. היא מחייכת, לאן שאת מגיעה.
לאן שאני מגיעה. לאן אני מגיעה. איפה אני אזרוק את הילדה הזאת, עם הווסט המגוחך והכובע והאודם הצעקני.
היא מזמזמת לעצמה שיר מוכר משנות השמונים המאוחרות, אני נוהגת והבזקי אור של מכוניות שנוסעות מולי מתערבבים עם תמונות ילדות. אני בת עשר ועל המזרן בתוך החדר הקטן אני מנסה ללמד את עצמי לעשות עמידת ראש. אני מציירת משולש על המזרן, מניחה את הראש בקודקוד, כל הדם זורם לי למטה, הרגליים שלי נוסקות מעלה וצונחות, למזרן יש ריח איום שמציף את נחיריי, אני נופלת.
לוקה יורדת ליד היכל התרבות. היא עושה לי שלום עם הראש ואז עושה סלטה על המדרכה. אני מביטה בה מהופנטת.
הרמזור מתחלף, מאחוריי טור של מכוניות צופר, תמשיכי, תמשיכי. אני פונה ימינה לרחוב הקטן שלי ומספיקה לראות את לוקה במראה האחורית נכנסת לתוך אוטו אחר.
ברדיו סוזן ווגה שואלת you want more? . אני מריעה בתוך המכונית. היא אומרת, with pleasure.
אני מנסה לחנות אבל לוקות קטנות נכנסות לי בין הגלגלים, הן נוהמות, מייללות, חתולות פרברים.
האוטו מדשדש, עוצר. לוקח אחת נתלית על עמוד חשמל ואחרת קוצצת את חוטי החשמל במספרי ציפורניים. הרחוב מתמלא עלטה. ברדיו סוזן שרה על איזה דיינר קודר, אני מחפשת מישהו עם כָּבֵּלים שיתניע לי את האוטו. אני שני מטר מהבית, מעולם לא כל כך רחוקה.
הרדיו משמיע קול נפץ קל ונכבה.
לוקה אחת יוצאת לי מתוך המנוע, ערפילי עשן מְסַמרים את שערה. היא נושפת החוצה את שארית כוחותיה ואומרת, אל תשאלי מה היה.
סוזן ווגה, יולי 09.
ובשבילי הלוקות הן בלתי נראות, שקופות כמו השיר, משהו שומע אותן ואז מנמיך את הטון כמו ברדיו.
ווגה מיטיב לבטא את זה .
דווקא בגלל שהשירה שלה לכאורה פשוטה.
שום מלודרמה.
ועוד לוקה נזרקה.
השיר הזה באמת מעלה המון אסוצציות קראי את : ספרו של הפסיכולוג ברגמן על המטופלת שרה, שם השיר מושמע בכתיבה.
היי אביטל, נכון, הלוקות הן שקופות.
ודווקא אתמול כשהיא הופיעה פתאום היתה לי הרגשה שהן נמצאות בכל מקום, יצאו ממחבואן, כאילו שהבוראת שלהם נתנה להם אישור חד פעמי לצאת…אבל זו רק אני. תודה על ההמלצה- אקרא.
ובכל מקרה, נראה לי שיחד עם ווגה טבענו פה מושג, לא? "הלוקות".
אורלי
נפלא! מאד קסומות הלוקות האלו שלך, ציוריות וגמישות, משתרבבות כמחשבות חיות, מתעמלות בין המילים. אהבתי מאד!
היי איריס
מתעמלות בין המילים- מאוד אהבתי את הניסוח שלך.
לחיי הלוקות:)
העולם מלא לוקות, אורלי. באחריות 🙂
מה זה לוקות
נהדר, ראיתי אותן כתולעים, על גבול המפחיד-מבחיל למשעשע בטירוף קטן. אבל יש מדי פעם כאלה שנראות כמו ילדות חביבות?