אורח בבלוג: המשורר ארז ביטון

ארז ביטון

על שירה ועל קריאה

 

שירה היא סוג של הרפתקה. נפילה לאגם, כשאתה לא בטוח שאתה יודע לשחות.

הפלא הוא, שאתה נוכח שתמיד אתה בכל זאת שוחה נכון.

שירה היא כמו פרי שהבשיל בתוכך. אתה העץ ואתה הפרי ואתה גם הקוטף. במובן הזה, אתה חידה בתוך חידה. אתה חידה כיחיד, הזולת והחפצים גם הם חידה, ומה שקורה בתוכך – חידה. והשיר הוא סוג של פתרון זמני – עד לפעם הבאה.

למה זמני ? כי שיר הולך ושיר בא, והחידה לעולם נשארת. כל שיר נראה כשיר האחרון. נראה שהגעתי אל פענוח העצמי. ולא היא. מטבע הדברים, מה שמתדפק עליך זה השאלות הפשוטות, שהן גם הקיומיות ביותר: מה אני עושה כאן בכל רגע? בחיים עצמם? מטבע הדברים, שאלת החיים הקצובים, היא דבר שקשה להתמודד איתו.

 

היומיום מזמן אותך לדברים שהם בנפשך. כמו אצלי, העיוורון. בין השאר, אני מנסה לרפד את עצמי אל מול העיוורון גם בהרבה מאוד קריאת ספרים. ובקטע זה, הספרייה לעיוורים, היא סוג של מתנה או הבטחה, או סוג של חגיגה של מפגש כל הזמן עם ישויות אחרות, קרי, עם סופרים, עם מצבי חיים. זו הנאה צרופה. אפילו לעבור על קטלוג, זה משהו שמענג את הנפש. ספרים ועוד ספרים. והספרייה מנפיקה כל חודש ספרים חדשים ואני קורא בעיקר בשמיעה – ספרים מוקלטים. בעבר קראתי יותר בברייל, אבל לקרוא בברייל, זה אומר לקרוא לאט יותר – ואין סבלנות, אני רוצה להתקדם.

אני רואה סוג של חיבור או דיאלוג ביני כקורא לבין הקריין. אני מנסה כביכול לנטרל את האינטימיות שיכולה לקרות ביני לקריין/ית בסיטואציות שונות, כמו: הקול של הקריין/ת איתי בשתיים בלילה במרפסת.

 

תמיד עולה השאלה מיהו קריין טוב? קריין טוב הוא קריין שאיננו 'שחקן', זה שאינו מכניס את פרשנותו לספר, מאוד נייטראלי מצד אחד ומצד שני – מדויק. וקריין טוב, זה קריין, שבסוף הספר, איני זוכר אם היה קריין או קריינית ומי האיש.

 

יש קריינים טובים מאוד לספרייה לעיוורים, והם מפגישים אותנו לשמחתי, עם הרפתקאות שלא יתוארו. קראתי לקט של כתב העת "מסע אחר" בנושא הטאבו. זה גם ידע וגם הרפתקנות של מרחקים…  כעיוור, רוב המראות עבורי הם סוג של שמיעה. כעיוור, חוש ההדמיה הוא כה חזק… מוזר. מספרים לי על מקום, ואני חש כאילו הייתי בו. מתארים לי את הדובה הגדולה בקוטב – 600 ק"ג, חופרת, מתחפרת בשלג ארבעה חודשים, ממליטה גור ויוצאת איתו החוצה – מרגש! זה נותן לך להיות במקום של ראשית הבריאה.

ולכן, גם היחסים עם הקריינים הם מוזרים. הם לא יודעים שאתה קורא אותם. לרוב, אין מפגש קריין-קורא. הם חווים זה את זה, בלי להיפגש. הפגישה היא בעצם הקריאה של הקורא את הקריין.

לכן, יריד הספר הבינלאומי, היה חשוב. היה שם מפגש ממשי של קוראים עם קריינים. הפגישה הקונקרטית היא סוג של התאהבות. שני זרים, שהם לא ממש זרים. קול הקריין הופך לקול פנימי של הקורא העיוור. אני מניח, שגם לקריין יכולה להיות חוויה של ידיעה שקוראים אותו – יותר מקורא אחד, וקולו נצור בדיסק, ונשמר שנים על שנים.

 

 

 

ארז ביטון

 

כשהייתי ילד של אור

 

כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד שֶׁל אוֹר

כָּל הַצְּבָעִים הִתְדַּפְּקוּ

פְּתַח, פְּתַח

אֶל אִישׁוֹנַי הַנִּכְמָרִים

הִתְחָרוּ לְהִתְפַּצֵּל

כָּחֹל בְּתוֹךְ כָּחֹל

וְהַשׁמֶשׁ בָּעֶרֶב נִבְּטָה אֵלַי

קַרְנַיִם

כִּשׁתֵּי צַמּוֹת בְּהִירוֹת

שֶל יְלָדוֹת הַמּוֹלִיכוֹת

פָּרָה

עִם מַלְמָד בַּיָּד

בָּעִיר לֹד.

כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד שֶׁל אוֹר

הַצַּמָּרוֹת דָּחֲקוּ בִּי

עֲלֵה, עֲלֵה

לְהִתְחַבֵּק אִתָּנוּ בַּגְּבָהִים

וְכָל הַגְּדֵרוֹת

נְמוּכוֹת מִמֶּנִּי

נָמוּךְ מִכָּל נָמוּךְ.

כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד שֶׁל אוֹר

הַמֶּרְחַקִּים

שָׁאֲבוּ אוֹתִי אֲלֵיהֶם

בִּמְהִירוּת

שֶׁל זְמַן אַחֵר