מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר
  • רות בלומרט

    ילידת חיפה תש"ג, מתגוררת בירושלים. למדתי מיקרוביולוגיה וביוכימיה, עברתי לספרות עברית ולשירת ימי הביניים. תקופה מסוימת שהיתי עם משפחתי בניו יורק ומ - 1979 מתגוררת בירושלים. ביקורת ספרים,עריכת במה רבעון לדרמה, תרגום ספרות, עיון ושירה; עריכה לשונית עסקתי בכתבי יד [מעט],פירסומים בעיתונות. שירים, סיפורים קצרים, רומנים, ספרי ילדים, שני ספרי שירה

***

***
כְּהֶרֶף עַיִן נֶעְלָם הַשִּׁיר
בַּגִּנְזָךְ הֶעָצוּם שֶׁכְּבָר לֹא יֵחַשֵּׂף.
הֲיִשְׁאַל,  כְּמוֹ יוֹסֵף,
אֶת אֶחָיו עַל הָאָב
– מְבַקֵּשׁ
לְשׁוֹבֵב אֶת רוּחָם
שֶׁנִּחָם.

4 תגובות

  1. נורית פרי

    שיר יפה, רות. כולנו, כמו השירים, נעלמים בגנזך העצום…

  2. תודה רבה. השיר כמו יוסף, זרקו אותו לבור, חשבו שייפטרו ממנו. אבל הוא ניצל ועלה לגדולה. הוא מדבר עם אחיו – אחיו הם השירים. הוא רוצה לשובב את רוחם של האחים. רוחם ניחם? כלומר הם התחרטו?
    השירים-האחים זרקו את השיר לבור?
    כדאי לשים לב שהאחים שזרקו את יוסף לבור היו אחים-למחצה, מאמהות אחרות.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרות בלומרט