מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
ביום יום
מְדֻבָּר בַּיוֹם יוֹם –
הַנֶּפֶש עֶרְיָה
הַגּוּף מִין גְּוִיָּה
נִלְעֶגֶת מִכָּל הַבְּחִינוֹת.
חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא רָאָה רֶגֶל זָהָב מִשּׁוּלְחָנוֹ בַּגָּן הָהוּא
אֲנִי קִבַּלְתִּי שׁוּלְחָן:
קָשֶׁה לִכְתֹב עָלָיו
וְהַמָּזוֹן – נִתְעָב
כְּמוֹ הַגּוּף הַמִּשְׁתּוֹפֵף לְהֵעָזֵר
לְהֵאָחֵז בַּמּוּצָק עַד שֶׁיִּתְפַּזֵּר
כַּעֲצָמוֹת, עָפָר וּמִטְעָנִים חַשְׁמַלִּיִּים
חַפִּים מִכְּאֵב וְרֶגֶשׁ.
אָמֵן אֲנִי אוֹמֶרֶת:
בַּשִּׁעֲמוּם הָאֵינְסוֹפִי שֶׁל חֶלְקִיקִים מִתְרַחֲקִים –
פִּצְצוֹת אָטוֹם, מֵימָן וְכַיּוֹצֵא בָהֶן
הִנָּן מִצְבּוֹרֵי אֶלֶקְטְרוֹנִים נוֹטִים לְנִיהִילִיזְם.
שיר קשה. אנא השכילי אותי,רות בעניין חנינא בן דוסא ורגל הזהב…
בספר האגדה שלערכו ביאליק ורבניצקי, נמצא סיפור על התנא הידוע חנינא בן דוסא שהסתפק באכילת קב חרובים לשבוע, וזכה לתשבחות מן השכינה. אשתו כמובן חשבה אחרת ואמרה לו שכיוון שהוא צדיק ויירש גן עדן כדאי שיבקש משהו על החשבון… הושיטו לו רגל שולחן של זהב. אמר לאשתו בי בגן העדן יסבו כולם ליד שולחן עם שלוש רגלי זהב ורק הם על שולחן עם שתיים. התחרטה, התפלל והרגל נעלמה… [לשולחנות אז היו 3 רגליים].
חזרו החרובים…
בוקר טוב,
רות
כְּמוֹ הַגּוּף הַמִּשְׁתּוֹפֵף לְהֵעָזֵר
לְהֵאָחֵז בַּמּוּצָק עַד שֶׁיִּתְפַּזֵּר
כַּעֲצָמוֹת, עָפָר וּמִטְעָנִים חַשְׁמַלִּיִּים
חַפִּים מִכְּאֵב וְרֶגֶשׁ."
נפלאות הגוף המשתופף, שנאחז במוצק עד שיתפזר…
אבל נדמה לי ששני המשפטים לאחר מכן, לא חפים מכאב ורגש- הכל כלול, הם אינם חפים מכאב ורגש…
סיום השיר מעיף את התודעה אל מחוץ לגוף, מחוץ לכאן ועכשו. סוג של בריחה ..
תודה על קריאתך המעניינת, תמי.
בוקר טוב,
רות
טקסט פילוסופי ורגשי. וקשה.
תודה, רות.
תודה על דבריך,
כל טוב
רות
אנחנו מרבי רגליים של כסאות ושולחנות
והילוכים אוטומטיים
והליכות בָטֵל
ויש לנו שתיים רגליים
רגל ועוד רגל מבשר ודם
ורגל זהב
שכל אחד חולם לה והוזה
שלא יצטרך לה
לרפא בעת
הולכים ובאים
ימי ההליכון
שיר חזק כמו אגרוף לבטן רות והשימוש במדרש על רבי חנינה בן דוסא מקורי ומריר
תודה לכולכם על התגובות,
רות