עובדה – היא כותבת
אִם הַמָּוֶת יַמְשִׁיךְ לְהִתְרַשֵּׁל
אֵאַלֵּץ לָעזֹר לוֹ
בַּסֵּתֶר, כַּמוּבָן בַּסֵּתֶר –
שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ.
מְדֻבָּר בְּכֹבֶד גְּוִיָּה
הַמִּתְיַמֶּרֶת לִהְיוֹת גּוּף
עוּבְדָּה – הִיא כּוֹתֶבֶת
הַמְחָאוֹת, תְּגוּבוֹת, שִׁירִים,
עוּבְדָּה הִיא קוֹרֵאת בִּמְהִירוּת
וּבְעִנְָין מְסוּיָם גַּם סִפְרֵי טֶלֶפוֹנִים
[יִתְרוֹנָם הוּא גִוּוּן מִסְפָּרִי
כְּתוֹבוֹת כְּגֵיאוֹגְרָפִיָה
וְהַשֵּׁמוֹת הַמְקֻבָּצִים עַל כָּרְחָם בְּסֵדֶר
מוֹפְתִי]
אַף נִתָּן לְדַמְיֵן פַּרְצוּפִים וּמִשְׁפָּחוֹת,
כְּכוֹכָבִים שֶׁצָּנְחוּ עִם מִסְפָּר –
נְכוֹנִים לְקֶשֶׁר כָּלְשֶׁהוּ.
וְאֶצְלִי הַכֹּל עִנְיָנִי. לָרֹב מֻכָּר וּלְפִיכָךְ
מַתִּישׁ
מְיֻתָּר.
רות היקרה!
אני מנסה להבין את הפרדוקס של כתיבת שיר כאשר הכותב מעיד על עצמו ש-
"וְאֶצְלִי הַכֹּל עִנְיָנִי. לָרֹב מֻכָּר וּלְפִיכָךְ
מַתִּישׁ
מְיֻתָּר.
מניית המילים הנכתבות כ-" הַמְחָאוֹת, תְּגוּבוֹת, שִׁירִים," משמשת ביד הכותבת כלי התרסה נגד המות "הנכסף" (?!).
הפירוט והספירה של כלי החיים מדברים בהפוך על הפוך, על אמונה ב"כוֹכָבִים שֶׁצָּנְחוּ" – שהם פלא הבריאה ועל נכונות "לְקֶשֶׁר כָּלְשֶׁהוּ" שהוא טעם החיים.
שבת שלום ~ רוחה
"
כן הציניות במקום הנוגע.
והחיים הם עיניין משרדי
אני נזכר.
שיר צובט חזק.
העיקר שהיא כותבת וכותבת יפה שבת טובה וחודש טוב רות יקרה
מעולה, ציני, מסעיר, מעורר. (נורא מתחברת לשיר הזה).
את מצליחה להפיח עניין ומשמעות בספר טלפונים אך אצלך (דווקא אצלך!) הכל ענייני ומוכר.
האמת – צחקתי.
שבת שלום,
תמר
תגובתה של ריקי דסקל:
"מאד אוהבת את האירוניה ואת החכמה בשירייך."
תודה לכולכם,
שבוע טוב וחג שמח
רות
כמה אירוניה מרה יש בכתיבה שלך
אפילו בשורה הארס פואטית הזו, השמה את השירה בשורה אחת עם המחאות ותגובות:
"הַמְחָאוֹת, תְּגוּבוֹת, שִׁירִים"
כולם נמצאים באותה עמודה שמסתכמת ב:
"וְאֶצְלִי הַכֹּל עִנְיָנִי. לָרֹב מֻכָּר וּלְפִיכָךְ
מַתִּישׁ
מְיֻתָּר.
תודה, גיורא על קריאתך.