מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
—-
אַתֶּם הַמְלוּמָדִים בְּצָרוֹת וּבְמַעֲקָשִׁים
גַּלּוּ לִי אֵיךְ אַגִּיעַ לְמָחָר
מִבְּלִי לִזְחֹל כְּתוֹלַעַת.
צְרוֹרוֹת שֶׁל עֵצוֹת הֻטְּחוּ
מְטַר חִצִּים נֶחֱרָצִים
הֵם פָּגְעוּ זֶה בַּזֶּה וְהַגּוּף נוֹתָר
חָבוּל כָּבוּל
כְּשֶׁהָיָה.
שְׁבוּיִים בְּחָכְמָתָם שֶׁלֹא עָמְדָה לָהֶם –
רוֹפְאִים הֵרִימוּ יָדַיִם.
מִשְׁפָּחָה וִידִידִים הִשְׁעִינוּ סֻלָּמוֹת וְטִפְּסוּ לַמְרוֹמִים
לְבַקֵּש מַרְפֵּא
לְאַמֵּן אוֹתִי בְּקַבַּלַת הַדִּין, הַגּוֹרָל, הַמִּקְּרֶה,
הִסְכַּמְתִּי –
הַכְּאֵב נוֹתָר.
[הַנִּיחּוּ לָעֶלְבּוֹן שֶׁמִּזְמָן נִקְבַּר].
וְנוֹתָר הַזְּמָן שֶׁמֵעוֹלָם לֹא נֶחְפָּז לִקְרָאתִי,
דּוֹחֶה כָּל הֲנָאָה וְסִפּוּק מִדַּרְכִּי
בַּהֲמְתָּנָה שֶׁאַגִּיעַ
[יֵשׁ דְּרָכִים] –
כִּי לָמָה יֹאֲשָׁם
עֵת מְלָאכְתּוֹ נַעֲשֵׂית מֵאֵלֶיהָ?
הָאוֹמְרִים כִּי מָתוֹק הָאוֹר וְרַבָּה הָאַהֲבָה
צוֹדְקִים: בֵּינָתַיִם.
אֱמֶת:
הָעוֹלָם צָפוּף בְּחוֹלִים מִמֶּנִּי
שֶׁאֵינָם זוֹכִים לְחֶמְלָה.
אֲבָל חֶמְלָה אֵינָה מְשַׁכֶּכֶת כְּאֵב
וְּבְדִידוּת בְּגוּף נָמֵק הַמְמָאֵן לְהִסְתַּלֵּק
– אֵינָה נוֹשַׁעַת.
שֶׁמָּא
אֵין צֹרֶך בְּנִשְׁמָתִי כָּאן אוֹ בַּמְרוֹמִים.
נִשְׁכַּחְתִּי לְמַעֲצֵבִה.
נ.ב.
אִם יַגִּיעַ קֵץ –
אַל תַּגְזִימוּ בַּמַּצֵּבָה
אולי לך אין צורך, אבל יש כזה למשפחתך. לא שאני חושב שזה מקל במיוחד על הכאבים. וגם לשירה העברית.
כאמור, לא שאני חושב שכל אלא שווים סבל.
אני אוהב את האירוניה במשחק מילים של "מעצבה" ומצבה" וב "אל תגזימו במצבה".
תודה גיורא, קצת הגזמת, אבל נחמד.
רות, שיר נפלא ועשיר במקורות, שירה, ספרות שנעטפו יפה לשאלה כנה וחשובה ואם במקרה "הם" יחזירו לך תשובה, תכתבי לנו שיר שנדע גם.
רות היקרה!
איני יודעת אם אפשר ליעץ איך לשאת צרות ומעקשים, בודאי לא דרך המסננת הפואטית של הדברים כפי שאת בוחרת להביא אל קוראייך.
אני חושבת שכתיבתך כמה שהיא זועקת היא גם מחבקת את ה"בְּדִידוּת בְּגוּף נָמֵק", אולי אינה משככת כאב אך יש בה כוח להושיע ולנחם.
הזמן הוא מושג בלתי מושג, נכון שאפשר לספור אותו ואולי גם לכעוס עליו אבל לעולם אי אפשר להלחם בו, כי הזמן הוא גם החיים וגם המוות. הזמן הוא גם מה שאנחנו יודעים לקחת ממנו, איך אנחנו משתמשים בו ולומדים דרכו את עצמנו.
אני מאמינה שניתן להתמודד עם כאב, בדידות, חולי ומכות גורל באמונה שכל יום ורגע, כל מחשבה ויצירה הם תנועה ובריאה מחדש, הממשיכה לצמח את עצמיותנו ותודעתנו בכוח האהבה.
בברכה, רוחה
רוחה יקרה, בשיר ציינתי את כל תורות ה"קבלה ההשלמה והטוב שבקיום", נחמד אך מיותר. יודעת כי "מתוק האור" וכו'. אז מה?!
רות
תהיה ראשון, אלון לקבל תשובה לכשאדע.
אין לי פשוט מילים מנחמות מלבד יופיו הכאוב של השיר המדבר בעד עצמו
ומצבות נכתבות בלב
רות, יש צורך רב בנשמתך פה, בהבעת הדברים וכתיבתם, עבור כל אלה החשים כמוך.
תודה לכן חנה ונורית יקרות.
בוקר טוב
רות
להלן התגובה של ריקי:
הנושא קשה עד מאד אבל השיר מצוין עד מאד
יפה השימוש ב "קץ" כאילו מדובר בשם פרטי ואי אפשר להתעלם מהחריזה המתבקשת ל-"לץ"
ולא יכולתי שלא להזכר ב
כּאֵבִי רַב וּמַכָתִי אֲנוּשָה / וְכחִי סָר וְעַצְמוּתִי חֲלוּשָה,
וְאֵין מִבְרָח וְאֵין מָנוֹס לְנַפְשִי, / וְאֵין מָקוֹם תְהִי לִי בוֹ נְפִישׁה.
שְלשָה אֻסְפוּ עָלַי לְכַלוֹת / שְאֵר גּוּפִי וְרוּחִי הָעֲנוּשָה:
גְדל עָוֹן וְרב מַכְאוֹב וּפֵרוּד- / וּמִי יוּכַל עֲמד לִפְנֵי שְלשָה?
הֲיָם אָנִי וְאִם תַנִין, אֱלהַי, / וְכִי בַרְזֵל עֲצָמַי אוֹ נְחוּשָה?
אֲשֶר כל עֵת יְסֻבּוּנִי תְלָאוֹת, / כְאִלוּ הֵם מְסוּרִים לִי יְרֻשָה,
וְתִדְרשׁ לַעֲוֹנִי רַק, כְאִלּוּ / לְךָ אֵין עַל בְנֵי אָדָם דְרִישָה!
רְאֵה נָא בַעֲמַל עַבְדָךְ וְעָנְיוֹ / וְכִי נַפְשׁוֹ כְמוֹ דָאָה יְקוּשָה –
וְאֶהְיֶה לָךְ לְעוֹלָמִים לְעֶבֶד / וְלא אֶשְאַל עֲדֵי נֶצַח חֲפִישָה.
תודה לך ריקי יקרה על תגובתך המחמיאה ובמיוחד בהבאת שיר תלונה נפלא של אבן גבירול.
אין כמוך.
רות
רות יקרה.כאב וסבל רב ובדידות עם הנמק שהם מבצעים בנשמתנו הם זורקים אותנו לחשוב על משמעות חיינו ולהסניף את שארית החיים ,כי הם חזקים מאתנו ואת רות יקרה מפזרת כל כך הרבה יופי, חוכמה, צניעות אצילות נפש שכל שיר שלך מעצים את הקורא בשל תוכנו טיבו ויופיו
עפרה
תודה לך עפרה יקרה על דבריך התומכים.
רות
רות יקרה,
אני אוהב את השיר הכואב הזה, בעיקר "משפחה וידידים השעינו סולמות וטיפסו למרומים".
מעריכים ואוהבים אותך.