רות בלומרט
ילידת חיפה תש"ג, מתגוררת בירושלים.
למדתי מיקרוביולוגיה וביוכימיה, עברתי לספרות עברית ולשירת ימי הביניים.
תקופה מסוימת שהיתי עם משפחתי בניו יורק ומ - 1979 מתגוררת בירושלים.
ביקורת ספרים,עריכת במה רבעון לדרמה, תרגום ספרות, עיון ושירה; עריכה לשונית עסקתי בכתבי יד [מעט],פירסומים בעיתונות. שירים, סיפורים קצרים, רומנים, ספרי ילדים, שני ספרי שירה
מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
שיר אווירה יפהפה
קטעי מציאות הממחישים את הלאות
המושבים ריקים
חנה יקרה,
תודה על תגובתך
רות
השיר מתוך הספר "גולים על כוכב זר" , כרמל, 1991
שיר נפלא רות
מצטרפת לחנה ומירי, רות יקירה. וכמה טובים ביקורייך התכופים במטע, לאחרונה. תודה!
תודה לכן מירי ואיריס, שמחה על תגובותיכן.
שלום רות
הצלחת לתאר מקום
שנראה כמו ירוחם
בכשרון רב
די מדכא להיות שם
לפחות השיר יפה
הי דוד,
תודה על דבריך. המקום סמוך לאבו גוש, הרי ירושלים, לא הרחק ממנה…
שיר בלי יסוד הגותי נראה לעין העייפה. משחקי מלים מבליחים.שני הטורים האחרונים כבשו אותי.
שיר שאין בו יסוד הגותי בולט לעין העיפה ובכל זאת כבש אותי. משחקי המלים מבליחים. שני הטורים האחרונים כבשו אותי.
לרות,
1991 היתה שנה אחרת, והיתה תקופה אחרת – אבל לגמרי.
מפגש התרבויות מאוד בולט כאן, רקפות, עצי אשוח ומוזיקה כנראה ערבית. כולם במידה, אולי חיים בכפיפה אחת.
השיר הזה יכול היה לשאת הרבה שמות, כמו שגרה/באנליות, או יום עד ערב ריק. וכו' וכו'.
יש אכן תחושה של שוליים, חברתיים ולא מרכז. לא שבמרכז זה אחרת אבל אולי הכל עבר איזה פוליש או איזו פוזה ככה, תל-אביבית אלק.
רות, קראתי היום דווקא את שירי המהפכה. סיימתי ולא היה לי כוח לקום. כל כך מייאש, ואז השיר שלך פתאום החדיר את השוליים אל המרכז. יש כאן איזו חשיפה שהחיים אולי הם לא משהו ועוד יום עובר, וזה קורה לכולנו, שם וכאן.
מה יכול להציל מן העייפות הזאת – אני חושבת אהבה. המון אהבה מן הנשמה ולא חשוב למה – אפילו לאיילת השחר, לאיזה כוכב נופל ליפעה של עץ עטור עלי זכוכית לח מגשם.
משהו שיציל אותנו אל איזה מקום אחר – אפילו חד פעמי, אולי שמחה גדולה או עצב נוראי אפילו יותר חזקים ממה שהשיר מעביר נדמה לי בדיוק באותה תקופה של השנה.
מזמן לא ראיתי רקפת טבעית, שלא צבעו לה את הצבעים וגדלו אותה בהשבחה. אני חושבת שרקפת בחגווי הסלע היתה עושה לי טוב.
חוה
חוה,
טיילי בהרי ירושלים ותראי רקפות בישניות ומרטיטות, כאלה שראיתי בשנות השמונים כשגרתי שם והמציאות שתארתי היתה שגרה.
השיר נכתב אי אז כמובן.
הכל היה נסבל ושקט יותר. לפחות שם, בלי הרעש העכשווי.
רות
לרות,
כל האיזור שקרוב לאבו גוש הוא מקסים. אז, בדיוק אז היה לי חבר והיינו נוסעים לאכול לפעמים באבו-גוש, וגם לטייל בירושלים.
לפעמים הוא היה משאיר לי את המכונית והייתי לוקחת חברה טובה ונוסעת את כל הדרך שצופה על עמק האלה. הרבה שנים לא הייתי בירושלים, רות, ממה שזה נשמע היום, זה כבר די מאיים.
באמת היו זמנים אחרים.
חוה
חוה,
בשעתו העליתי שיר על ירושלים, אולי אעלה שוב. אני סולדת מן העיר שבה אני גרה. בכלל הערים בארץ לא מתוחזקות כראוי, האוכלוסיה נעשית הומוגנית בשכונות מסוימות וזה פחות נוח. כשהייתי חיפאית הכל היה נוח יותר, וכבר לא, ובצפת שם שהיתי שנתיים וחופשות, היה נעים יותר מאשר עתה. בקיצור נוף או בית עם ספר. ועוד כמה אנשים יקרים, סרטי טבע וחלומות.
טוב, זהו
רות
תודה לך עקיבא על הקריאה והתגובה.
רות
מסכימה עם חנה: שיר אווירה יפהפה, רות. אווירה והווי, הד של מקום, הדהוד של זמן ותקופה – כרונולוגית (טרום חג המולד, תחילת פריחת הרקפות), פוליטית, כלכלית (מחיר הדלק האמיר – אבל מתי לא?:). התחנה ריקה, המושבים ריקים. ריק – מילת מפתח. סתמיות הקיום, במידה מסוימת ("הכלבים נבחו מתוך הרגל"). אולי רק על פני השטח ("נסיגה אל גבולות בטוחים").
תודה תלמה על הקריאה הקרובה. שמחה שאהבת.
רות
אפשר ממש לחוש את העייפות. יפה מאד.
אני אוהבת מאד את איזור הרי ירושלים. ואגב לחוה, רקפות בטבע יש בשפע בכל הארץ, צריך רק לצאת לטייל ולראות.
הי רקפת,
הנה את ממש במטע.
תודה על דבריך היפים.
רות
השיר יפיפה. למקרא השיר אני מהרהר על חשיבות שמו של שיר. כיצד הוא קובע את הסולם ואת הקצב שיש "לשיר" אותו.
שמו של השיר "עייפות" מנחה אותנו כיצד יש לקרא את השיר.
האם אופיו של השיר ופרשנותו היו שונים אם שמו היה למשל:"חדשות" או "גבולות בטוחים"?
תודה גיורא.
ההוויה של השיר היא עיפות הנוסעים, הנהג החורף. הקבע. ברקע תורמים לה "החדשות" והגבולות הבטוחים.
רות