ילידת חיפה תש"ג, מתגוררת בירושלים.
למדתי מיקרוביולוגיה וביוכימיה, עברתי לספרות עברית ולשירת ימי הביניים.
תקופה מסוימת שהיתי עם משפחתי בניו יורק ומ - 1979 מתגוררת בירושלים.
ביקורת ספרים,עריכת במה רבעון לדרמה, תרגום ספרות, עיון ושירה; עריכה לשונית עסקתי בכתבי יד [מעט],פירסומים בעיתונות. שירים, סיפורים קצרים, רומנים, ספרי ילדים, שני ספרי שירה
אהבתי את משחק המשמעויות סביבם נע הציר הרעיוני של שירך היפה-לכבות ולדלוק
לכבות – לחדול מהיות גוף מקורקע סופי ונשלט על ידי כוח כבידה מצמית
ולדלוק-לחזור לגוף האור הראשוני אותו דגם ראוי ממנו קורצה נשמתנו האינסופית
לחזור הביתה
שבת המלכה לך, רות יקירה
מלאה נגוהות של קדושה
משם…
השיר מתחיל באוקסימורון "לכבות במהירות האור".
בדרך כלל, כשמופיעים לפנינו צמד המילים "לכבות" ו"אור" יש לנו נטיה להעדיף את "האור".
אבל פה, כך נדמה לי ,מעדיפה המשוררת את החשיכה על פני האור. דווקא כשהיא תמלט מהגוף המתייסר באור, היא תזכה בחושך ל"נגוהות".
והכדור, לרגע נדמה שהוא כמו כדור של רובה, הנע באויר, מסתחרר סביב עצמו ומתקדם.
אך נדמה לי שמדובר פה גם בכדור "כימיקלי" המביא את הגאולה הרגעית לגוף ולנפש.
שבת שלום
גיורא
מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
השמש כל יום תכבה במהירות האור
וכדורה הלוהט יחרוך תהומות הים
יערסל לתוכו נגוהות
יפה כתבת ואני הרשתי לעצמי להתפנק על מילותייך
חברתי המשוררת
אני עומדת, יושבת, לכבות את מהירות האור
זה נפלא
להתראות טובה
תודה על תגובותיכם החמות לשיר, דוד שזו תגובתך הראשונה אצלי, דומני, וטובה יקרה.
אהבתי את משחק המשמעויות סביבם נע הציר הרעיוני של שירך היפה-לכבות ולדלוק
לכבות – לחדול מהיות גוף מקורקע סופי ונשלט על ידי כוח כבידה מצמית
ולדלוק-לחזור לגוף האור הראשוני אותו דגם ראוי ממנו קורצה נשמתנו האינסופית
לחזור הביתה
שבת המלכה לך, רות יקירה
מלאה נגוהות של קדושה
משם…
השיר מתחיל באוקסימורון "לכבות במהירות האור".
בדרך כלל, כשמופיעים לפנינו צמד המילים "לכבות" ו"אור" יש לנו נטיה להעדיף את "האור".
אבל פה, כך נדמה לי ,מעדיפה המשוררת את החשיכה על פני האור. דווקא כשהיא תמלט מהגוף המתייסר באור, היא תזכה בחושך ל"נגוהות".
והכדור, לרגע נדמה שהוא כמו כדור של רובה, הנע באויר, מסתחרר סביב עצמו ומתקדם.
אך נדמה לי שמדובר פה גם בכדור "כימיקלי" המביא את הגאולה הרגעית לגוף ולנפש.
שבת שלום
גיורא
מחזוריות עגולה כעולם עצמו, לנוס ולפרוץ ולהתכנס שוב אל הרחם הרכה, המקום בו היה לנו טוב, דמיונו של אדם הוא גם מתת וגם מכה.