רות בלומרט
ילידת חיפה תש"ג, מתגוררת בירושלים.
למדתי מיקרוביולוגיה וביוכימיה, עברתי לספרות עברית ולשירת ימי הביניים.
תקופה מסוימת שהיתי עם משפחתי בניו יורק ומ - 1979 מתגוררת בירושלים.
ביקורת ספרים,עריכת במה רבעון לדרמה, תרגום ספרות, עיון ושירה; עריכה לשונית עסקתי בכתבי יד [מעט],פירסומים בעיתונות. שירים, סיפורים קצרים, רומנים, ספרי ילדים, שני ספרי שירה
מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
.jpg)
קסמו של השיר רות, ביכולתו לשאת אותי למחוזותיי ולמצוקותיי. אני מחפשת כעת את השביל הזה בו מוליכים הורים בנים ובנות לחופה להגשמת עולם לחלום של יחד וללדת צאצאים. החלום חייב להתגשם אני אומרת לעצמי, ולא להיקרע ולא להישבר.
עש בשיר שלך משהו שנושא אותי גם לסיפור גן העדן לחטא הקדום.
שוש
יש…
תודה לך שושנה על התגובה המעניינת, מוסיפה לי משהו.
האם המוטו המרכזי שלך כאן, רות, הוא חוסר אונים?
חנוך, ישנן שעות כאלה. אבל כתיבת שיר היא תגובת מחאה המאפסת את החולשה, כך אני חשה. החיים הם כאלה שקשה לרדת לחקרם…
"ההד של מקהלות שמים מקורקע כמוני" – ההד שלך ממש לא מקורקע, הוא נראה, מושמע ואף מורגש בשירים כגון אלו.
רות,
חגיגה של מראות ומשמעויות מתחומי ידע שונים, במילים כה מדויקות ומובחנות.המדע הוא אכן סוג של עוגן.
עליזה, שמחה שחזרת להגיב. תודה על המלים הטובות. אינני בטוחה שהמדע הוא עוגן יותר מאשר ה"מיתוס" או המסורת, אך כיוון שהוא תורם להבנת חלקים מקיומנו באופן שונה "עץ הדעת"
יש בו חשיבות ומשיכה לגבי.
תמי יקרה, נכון שעתם הכתיבה מצביע על חיים לא מקורקעים כפי שנדמה לא אחת. תודה על העידוד.
רות,
לקחתי לי פסק זמן מלימודיי ואני משתמש בו לתגובות על פרסומים, בין היתר לתגובה על פרסום שיריך. מנסה להיכנס אליו כדרך שעשיתי לך כבר לפני שנים.
כולנו מתייחסים אל העולם הסובב אותנו מעמדת ראייה שלנו, על פי הכלים שניתנו לנו, על פי ניסיוננו וידיעותינו את העולם. "מַשְׁמָעֻיּוֹת בַּקְּשׁוּ אַתֶּם / שֶׁטְּעַמְתֶּם מִפְּרִי הָעֵץ) (=עץ הדעת, הוא עץ החיים כי בלי דעת – לזה קוראים חיים?).
לגבי שירך, מטוב עד רע, המפתח בו אני מנסה לפתוח אותו הוא בידיעה כי היית חולה. ואולי עברת גם ניתוח.
אני מתרגם את השיר לשפת הַמַּחְלִים, לשפת האדם הנזכר באותם רגעים. (נראה לא אם את מסכימה לניתוח אלא אם המפתח בכלל יתאים).
בניתוחי את שיריך פעם, אני נזכר, התייחדתי עם הריאליה: עץ, שמש, בורות שחורים…" אחר כך ארכימדס, מנופים, מדע מיושם. בואי כלה. בואי כלה זו קריאה אל מעבר למסך. צל המות מרחף.
וכעת לניתוח:
חולה שוכב, הוזה. מבעד לחלון בית החולים עצים, גן – והיא זוכרתם במטושטש. היא בדמדומים. שוכבת – כוחות הכבידה בה נשלטים – ובינתיים, בשוכבה כך, היא מדלגת מעל כמה בורות שחורים. ומעל כמה קרינות… דהיינו היא כולה בדמדומים – בית החולים יש בו כדי להשרות מין אפתיה, הינתקות מהמציאות, להשרות מעין עולם של חלום- ותוך דמדומים ואטימות ההכרה, היא חווה קרינות. גם שומעת מקהלות שמים – המלכים שרים לה משמים, שומעת קולות להרגיעה: משמים – מוסיפה הדוברת בשיר – מקורקעת כמוני – הערתה האירונית, המודעת לעצמה ( כבר מתעוררת, ויודעת להתייחס אל עצמה ולהכיר מצבה, שהוא כמובן איננו אי אי אי). גם קשה לה קצת להתרומם מעל מיטתה – אך כוחותיה שבים, יודעת כבר להתלוצץ ( צריכה את גלגליות ארכימדס כדי להניעה מעל צירה, מעל עולמה).
ומה כתב ידידי, פנחס שדה על המצב? – כשבאו אליו מבקרים, באו: וכשהלכו, הלכו. (יש ז'אנר שִׁירֵי בתי חולים, גליתי). ובכן, רות? כשבאו באו כשהלכו הלכו. האנשים הסובבים את מיטת החולה הם חלק מהתפאורה. ותו לא. וזהו.
עד כאן. היתר הוא אידך זיל תצחק או אולי תזיל דמעה.
שיר געגועים להתעלות לחווית "בואי כלה"(במובנה הרוחני העמוק) שתשחרר את שירת המלאכים המקורקעת, שחווית הגירוש מעדן ,שחווית השבירה, יצרה. וכשזה יקרה וישתחררו החוטים איש לא יפגע ,רות, תודה על השיר היפה שלך המבטא את נהמת הלב וכיסופיו.
תודה על תגובה איכפתית ומקיפה, משה. אמנם היתה בשנות ה90 תקופה קשה, ואז גם נכתב שיר זה, המתלבט בהבנת משמעות הקיום בין הנשגב לנתעב, והשלמה.כמעט.היום אני ערה לכך שכולנו באותו מצב, והרווח אם אכן יש כזה, הוא בקבלה ובהשלמה כאשר "המדע" אינו תמיד עוזר, והרוחניות עוזרת לפעמים…
השיר נותן תחושה של "חלום בתוך חלום בתוך חלום" כאשר גם הקיום "הממשי" נתפס כמו חלום כשהמשוררת מסתכלת בו על עצמה כמו על דמויות בכדור זכוכית. הקיום – כמו הזיה שמסוכן להפריע לה כי אז תבוא ההתפכחות ,החיים יראו כמו שהם, ואז חוטי האשליה יקרעו ויכריחו את המשוררת להביט נכחה.
ומבט כזה -הוא אסון.
גיורא, אתה רומז על הזיה מול התפכחות מסוכנת. ואני חשה שזה נכון לגבי כולנו, למרבה הצער.
למרבה הפלא, רובנו, גם המתפכחים והמפוכחים, ממשיכים לחיות כמיטב יכולתנו. לא אחת זה מצליח כפי שאחדים מגלים.
רותי
שיריך הצלולים, הנוסכים כאילו אווירת קודש בחול, מזכירים לי את אלזה לסקר שילר במובן מסויים, ואפילו הפורטרט שלך כאן מזכיר לי את שלה שציירתי לפני 30 שנה, בצבעי שמן, בנאיביות רבה
איריס יקרה, תודה על דבריך הנפלאים. וגם אם הגזמת, כנראה בהערכתם, אשמח אם תעלי את הפורטרט של אלזה לסקר שילר שצייר פעם. יגרום לי הרבה נחת.
אם לא קשה כמובן
תודה.
רות, את הציור אין לי אבל אולי אמצא צילום שלו. אבל מכוון שהוא ציור ישן שלי ולא דומה למה שאני עושה היום, זה קצת מביך אותי לפרסמו, אז אני אשמח לשלוח לך אותו במייל אישי, אם תפני אלי דרך בננות ותכתבי שם את המייל שלך.
איריס, אשמח להעביר לך, ולקבל. ממילא אני אוהבת את יצירתך המוצגת כאן…
אני מזהה בשיר העצוב הזה את הזרות והבדידות.
כבדות ופסימיות. אבל כל כך יפה…
תודה לוסי על ההזדהות. חשתי לפתע שהשיר גדוש מדי ובאת ומיתנת אותו.
פרי יפה עשה החרצן הקשה הזה. מכוות הקיום על לשונך, רות, ובבשר כולנו.
אין כמוך, אמיר בפיצוח גרעיני שיר. תודה!
רות היקרה, חזרתי אתמול משהות בלונדון והמילה הראשונה שעלתה בראשי למקרא שירך היא אנדרסטייטמנט. יש לך את היכולת שאני אוהב ומעריך להמעיט במילים ובאמירה ולומר המון – ודברים קשים ולא פשוטים, או כמו שאומרים בארץ ממנה שבתי:
Killing me softly with her poem
אתה חולק לי כבוד מפתה, אהוד. זה עתה שבת וכבר קראת והגבת כל כך יפה. תודה!
רות לפעמים נדמה לי שמהגן ההוא יצאתי רק כתפוח שנופל וניוטון אפילו אמר: שתמיד אפול כלפי מטה… ואז בא ארכימדס שידע שדבר לא יציף אותי כי אין לי מנוף עילוי..ומה אעשה כשהחוטים יקרעו?!..
ובכל זאת הפיקחון של השיר מעודד.
תמי, תודה על ההזדהות והתגובה המגניבה.
רות, המייל ששלחת לי הגיע אלי אך כתובת האימייל שלך כפי שמסרת בתוכנו איננה נכונה
אנא שלחי שוב
א.
גן העדן האבוד ?
יפה וחשוף שירך רות
אני משייטת איתו בין בראשית ובין ביאליק לתוך בלומרט 🙂
כבוד הוא לי, החיבור עם ביאליק, והעובדה שהשיר מדבר אליך כך. אני כמו תוההעל אותו גן עדן שמצטייר לכל אחד אחרת, וכולנו הוגים בו שוב ושוב.
צלול, תחשה של מרחב בין עולמות על גבול המטאפיזי, רגע קריטי ודרמטי של מעבר מחול לקודש
תודה משה, המעברים בין קודש לחול דרמטיים כמו החיים. נתפלל שאיש לא יפגע…
רות, סוף סוף חזרתי לבלוג. שיריך מעוררים תגובות ולא מעט מהן מדברות אליי. "אני זוכרת גן" גורם לי לחשוב על עץ התפוח שלי שהתחלתי לחשוב על פרידה ממנו. ובכל זאת, התחלתי להיאבק בתולעים. בשירך יש השלמה ומאבק ומסע לכל מיני גנים… ואת לא מוותרת על הגן.
עקיבא
עקיבא, שמחה שחזרת. עכשיו טפל בעץ התפוחים. זה ישמח אותך ואותו.
בורות שחורים מעלה בי אסוציאציה של חורים שחורים, בגלל הסיטואציה הקוסמית.
יש 3 שחקנים בשיר: אתם, אני ו-הוא.
אתם – שטעמתם מפרי העץ
אתם – חלק מתפאורה [ולא יותר]
אני – [שכבר בטעימה] נתקע חרצן בגרוני [משמע לא אכלתי הרבה = לא חטאתי לתיאבון, לא רשעתי להכעיס]
אני – … כאן בגיא חיזיון
והוא – המושך בחוטים
לא הוציאה מכלל העוברים על מצוות האל ["מפרי עץ הגן נאכֵל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים: לא תאכלו ממנו…"] את עצמה, כך שאני ואתם אינם זה לעומת זה אלא יחד, וכולנו מול ה'הוא' המושך בחוטים של כולנו. כאשר ייקרע החוט – תם משחק החיים.
אסי יקר, תודה על הקריאה המעניינת. שבת שלום.