מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
הס
אָנוּ מִתְאַמְּנִים בְּמִיתוֹת הַזּוּלַת
קָרוֹב רָחוֹק וַאַחֵרִים
לַדַּעַת מַה יֵּעַשֶּׂה לָנוּ וּמַהִי חֲצִי הַמַּלְכוּת
וּבִידֵי מִי תִּקָּמֵץ נַפְשֵׁנוּ הַפּוֹרַחַת
נֶאֱבֶקֶת לְהִשְׁתַחְרֵר
מֵתָה לְהִשָּׁאֵר
בָּאוֹר
הַגָּנוּז הוּא שְׁמֵימִי מֻפְשָׁט
נִכָּסֵף גַּם אֵלָיו עוֹד מְעַט
– כָּךְ עָלְתָה בְּמַחְשָׁבָה מִלְפָנַי.
מעורר קנאה.
למה מעורר קנאה? כי כתבתי משהו דומה ושלך יותר יפה.
שיר שהוא מעשה מרכבה, הן בצורה והן בתוכן
רות, יש לך כישרון לגעת במקומות הכי כאובים בציפורן זהב.
תגובותיכם שלעיל הינן זריקות עידוד
לי, אם לא למצבנו הבלתי נסבל ואשר לא יעזור לנו אם נצרח: הוא התחיל!!!
מאוד יפה ועצוב, אמירה עדינה. אכן אנו מתאמנים.
רות, הייתי היום במעין "תורנות" השגחה/ביקור חולים אצל חבר חולה סרטן מזה כשלוש שנים, אחרי ניתוח ממושך ומורכב, אין לו שלפוחית שתן, אין לו אנוס טבעי.
הוא אחרי חסימת מעיים נוספת שגרמה לו לרדת 15 ק"ג במשקל, וסבל רב. הוא לא אכל.
הוא כעת בחופשה מאשפוז בו קיבל אינפוזיות עם ERBITOX, מה ששחרר את החסימה.
והוא שוכב חלוש בבית ממשיך כל הזמן להיאבק במחלה ולקוות שמצבו ישתפר, נכון יותר: שיבריא!
אומץ הלב שלו מדהים אותי. אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש.
ואני נזכר במימרה של ישעיהו ליבוביץ: כולנו חיים כאילו לא נמות אף פעם, אבל כולנו יודעים מה סופנו.
ואם מותר לי לצטט אפוריזם פרדוקסאלי משלי: "נחמת כולנו, ילודי אישה, במצוקת חיינו היא הידיעה שעל כולנו נגזר למות. כך נושאים אנו את משך חיינו, מות מיודעינו, עד הקץ. אילו ידענו על מי מבינינו שניחן בחיי עולם – היינו הורגים אותו מקנאה."
(אסי דגני / על קרח דק, אפוריזמים, הוצאת משכל, מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל-אביב 1996, עמ" 63)
השיר מעורר מחשבה מעמיקה, על כל היבטיו מימדיו ומורכבויותיו.
אני ממש מתרגשת לקרוא אותו.