מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
כיפה אדומה במיוחד
לֹא כָּךְ הָיָה צָרִיךְ לִקְרוֹת
בִּכְלָל לֹא כָּךְ:
הֵם לֹא הִסְתַּדְּרוּ
הַכֶּבֶשׂ לֹא הָיָה כָּנוּעַ
הַזְּאֵב לֹא מַסְפִּיק מְאֻפָּק…
וְהִנֵּה
הַצַּיָּד שֶׁבָּקַע אֶת בִּטְנוֹ
לְהַצִּיל יְשִׁישָׁה נִרְדֶמֶת
שִׁלַּח יַלְדָּה בְּגַפָּהּ
לְיַעַר הַזְּאֵבִים שֶׁנוֹתְרוּ
עֵת סָבָתָהּ גּוֹוַעַת.
הַיַּלְדָּה הַמְּנֻסָּה בִּמְנוּסָה
לֹא שָׁעָתָה לַפְּרָחִים הַמְּפַתִּים
חָשָׁה אֶל הוֹרֶיהָ
שֶׁשְּלָחוּהָ לַיַּעַר.
תשס"א
אכן לא כך המציאות שונה מהאגדה ואדומה ממנה אהבתי את גירסת השיר שלך ,רות ל"כיפה אדומה"
ועוד
מסתבר שיש סכנה גדולה יותר מהפרחים המפתים והזאבים הם לא בהכרח ביער האפל…
חנה, תודה על תובנותיך. אהבתי במיוחד את "המציאות האדומה"!
ללמדנו שגם ה"הפי אנד" הוא לא ממש סוף, אלא פתח לצרות חדשות. כמה אירוני הוא הסוף שבו מזכירים לנו שלפעמים האנשים שאנחנו אמורים לסמוך עליהם, שאליהם נמלטים כדי למצא מחסה מהתלאובות, הם אלו שגרמו להן.
הייתי כבת תשע כשאבי הושיב אותי לבדי באוטובוס מחיפה לצפת, עם מזוודה, דומני בלי כסף, לבלות אצל הסבתא בצפת בחופש הגדול. לא היו אז טלפונים ולא פחדו. היום הכל מסובך יותר. אולי אז לא חשבו. לא היתה לי כיפה אדומה…