גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
ורד הלבנון ללאה א.
אִמָּהּ שֶׁל הַיַּלְדָה עַזַת הַמַּבָּע
אִמָּהּ שֶׁל הַיַּלְדָה עַזַת הַמַּבָּע
הָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ מְסוּרָה
עֲקֶרֶת בַּיִת לְמוֹפֵת
תּוֹפֶרֶת תַּפְאוּרוֹת
שֶׁל מִשְׁפָּחָה לְתִפְאֶרֶת
וְאָז נִגְזְרָה עָלֶיהָ
לֵדַת יַלְדָה מְיֻתֶּרֶת
נִתְכַּעֲרָה גִּזְרָתָהּ
וְהִתְעַקְרָה אִמָּהוּתָהּ
אִמָּהּ שֶׁל הַיַּלְדָה עַזַת הַמַּבָּע
תָּפְרָה בְּגָדִים יָפִים לְזָרוֹת
וּבָגְדָה בֶּגֶד בְּבֵיתָהּ
לֹא הֵגֵנָה עַל בִּתָּהּ
מִפְּנֵי הַתּוֹעֵבָה –
תַּאֲוַת אָב לְבִתּוֹ
וַתִּגְדָל הַיַּלְדָה עַזַת הַמַּבָּע
וַתְהִי לִדְבָרֶיהָ , רוּחַ רְפָאִים.
נֶטַּע זָר. מְאֻמָּץ.
חוֹרֵג. יָתוֹם.
וּבִרְבוֹת יְמֵי הָרָעָה
מֵתוּ הָאֵם וְהָאָב
וְלֹא נוֹתְרָה הַרְשָׁעָה
כְּעֵדוּת לְפִשְׁעֵי הוֹרוּת
רַק צָלֶקֶת שֶׁסֵּרְבָה לִדְמֹם
דִמְמָה לָעֵט הַנּוֹבֵעַ
זֵכֶר אֶצְבְּעוֹת קוֹר שֶׁצָבְטוּ נִצָּן
עַד שֶׁהֻשַּׁר מֵעָנָף קֵרֵחַ
הֻטַּל עַל מַצָּע עֲלֵי כְּפוֹר
וּרְאֵה זֶה פֶּלֶא
אַחֲרֵי מוֹת
שָׁב וּפוֹרֵחַ
וֶרֶד הַלְבָנוֹן.
צר לי אהוד
אך השיר הזה מרדד את תוכן הספר ואין בו שום תוספת פואטית מעניינת שתצדיק את ההתעלקות על יצירת המופת של לאה איני.
אני מסכים. אפשר להשמיט את ההקדשה. השיר צריך לעמוד בפני עצמו.
אך אם תוריד את ההקדשה לא תהיה משמעות לשיר שכולו תלוי באינפורמציה שלא נמצאת ממש בשיר.
אני חושב שהשיר מיותר: מה הוא מוסיף? איזו אמירה מעניינת ונוספת הוא תורם?
בקיצור, יש להוריד לא רק את ההקדשה
אלך הרבה יותר רחוק ממך ואומר ששירה היא בכלל ענין מיותר בהיותה חסרת תועלת .
איך אמר מאיר ויזלטיר בתכנית גיבור תרבות, בעודו מטגן קציצות במטבח ביתו: לעשות קציצות זה ענין מועיל
גם לדלת העם מותר לאהוב את הורד
שאפו על ההשראה… השיר מענין ומדבר ברגשנות על נושא אחד מתוך רבים וטובים בספר. אבל אין שיר שיכול 'לתפוס' רומן כזה . את "ורד הלבנון" אני מחשיב כספר מופת של דור שלם מרוב שהוא עשיר, מרגש ומלא חוכמה ומורכבות כרימון. הגרסה הישראלית ל"אלה תולדות".
לכל היוצאים להגן על כבוד הספר ורד הלבנון –
זה הוא ספר ענק בכל קנה מידה ספרותי וגם אני התיחסתי אליו ככזה כאן בבלוגייה.
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=253&itemID=13167#post13167
השיר המובא כאן הוא מחווה קטנה למחברת הספר הנמצא על שולחני באופן קבוע ואני חוזר אליו שוב ושוב. השיר מבטא את עמדתי לגבי הביוגרפיה כנושא לביטוי אומנותי בשיאו . אני מאמין שאין זה מקרי שסופרות וסופרים מגיעים לשיאי יצירה בנוגעם בזכרונותיהם ובמרתפים של חייהם. לדעתי זה לא מקרי שבסיס הרומנים הטובים ביותר שנכתבו הוא אוטוביוגרפי (דוגמאות מהשנים האחרונות : חלקים גדולים מסיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז, קול צעדינו של רונית מטלון וכמובן ורד הלבנון של לאה איני) או ביוגרפי לגבי אדם קרוב מאוד לכותב/ת כמו, על דעת עצמו של נורית גרץ שעוסק בחייו של בן זוגה במשך עשרות שנים , עמוס קינן .