שלום אהוד
זה דוקא לא מהכיוון שאתה חושב. השיר דומה לא מבחינת התוכן אלא בשימוש בפחם.
אחפש את השיר בנבכי המחשב ואעלה אותו (הוא לא מופיע בספר)
להתראות בשירים.
גיורא
יתכן שהרעיון שיש נחמה בכתיבה הוא יפה אך אין בו תועלת.
הוא מטה מראש את תוכן הכתיבה ומגביל את היקף היצירה.
נחמה בכתיבה היא רעיון טיפולי יותר מרעיון של יצירה ספרותית, וטוב להשאיר אותו כרעיון טיפולי.
מסכים עם גיורא לשם במאת האחוזים.
כשהתחלתי לכתוב כשנתיים אחרי הרעש דיקלמו לי אנשים כמצוות אנשים מלומדה שהכתיבה היא טובה לריפוי הנפש.
הדברים האלו הביאו לי את הקריזה ופגעו בבריאותי הנפשית.
כתיבה טרפויטית היא באמת כלי שהפסיכולוגים מייעצים כדי שאנשים שלא מסוגלים לדבר על רגשותיהם "ישפכו אותם" על הדף וכך ימצאו פורקן למצוקתם.
לי, לא הייתה בעיה לדבר על הכל מהתחלה, בעצם הייתי דברן קומפולסיבי.
לדעתי, כתיבה אומנותית (מה שאני מקווה שאני עושה, ויסלחו לי אלה שחושבים שאני יהיר)באה ממקום אחר, מאותו מקום עלום שגורם לכל האומנים לעסוק באומנות.
אין ספק, בכל תהליך יצירה יש סוג של ריפוי לנפש , אבל כתיבה טרפויטית תראה בדרך כלל כמו תשפוכת רגשות של בני שש עשרה.
בדברים אלה ,אני לא מתכוון חס וחלילה שכתיבתך אהוד היא כזו.
ממש לא
דרך אגב ,מי שרע אחד מאחוריו יודע שמבחינה סטטיסטית אין הבדל בינו לבין האחרים מבחינת הסיכויים שיגיע אליו רע עוד יותר
טפו טפו טפו
תועלת ?
מה לתועלת ולכתיבה בכלל ?
להתעלם מן הצד "התרפוטי" שיש בכתיבה זו איוולת ושקר, כמובן שקיים גם צד כזה ונכון זה עדיין לא אומר דבר על ערכה של היצירה
להתעלם מן הצד ה"תרפויטי" זו לא רק שקרי זה גם יהיר
אני שמח על הדיון שמתפתח לגבי מקורות הכתיבה – אך לא בכך דן השיר
מענין שיודעי שיר כמותכם, קוראים בשיר כה קצר וברור דברים שאינם מופיעים בו מה שמאושש את אימרתה של רחל המשוררת בשינוי קטן אך משמעותי:
'רק על עצמי לקרוא ידעתי'
הנחמה בשיר הזה קשורה לידיעה ש'הרע מכל נמצא מאחוריך' ולא לעובדת המצאותו של כלי כתיבה בידך (אני מקווה שאין עוררין על כך שפחם הוא כלי כתיבה). גיורא פישר התיחס לסיכויים סטטיסטיים של פגיעה חוזרת במי שנפגע,טפו טפו טפו, אך לב מפוחם משמש מטאפורה למשהו סופי שאינו ניתן לפגיעה נוספת בבחינת – אינך יכול להשרף עד תום (במילים אחרות, למות) פעמיים. אין הלב המפוחם דומה להתאבנות המפוררת ביד הדובר (שלכאורה יש לו שליטה על התהליך) בשירו המכונן של גיורא פישר 'באחת'
באחת
הייתי לאבן
ומאז
אני מפורר את עצמי
עד תֻּמִּי
אם להשתמש בדימוי ברוח השיר, הלב המפוחם מקביל לשלב הפיכת האבן לאבק
אני נוטה להסכים עם עמדתו של גיורא לשם שבכתיבה אין תועלת ומפנה אתכם בנידון לדבריו של מאיר ויזלטיר בתכנית גיבור תרבות ששודרה בערוץ 8שאמרם בעודו עושה מעשה רב תועלת – מטגן קציצות (ניתן לצפות בתכנית באינטרנט).
גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
בוקר טוב אהוד
יש לי שיר דומה
ללמדנו, שהחומרים הם אותם חומרים וכל אחד משתמש בהם בדרכו.
גיורא
בוקר טוב גיורא
ידעתי באיזה מקום שהשיר ידבר אליך
שלום אהוד
זה דוקא לא מהכיוון שאתה חושב. השיר דומה לא מבחינת התוכן אלא בשימוש בפחם.
אחפש את השיר בנבכי המחשב ואעלה אותו (הוא לא מופיע בספר)
להתראות בשירים.
גיורא
אמנם יש סימנים שמטאפורית ושירית יש לנו שפה משותפת (וגם חברים משותפים), אך מניין הביטחון שאתה יודע מה אני חושב ?
אשמח לקרוא את שירך
כן אהוד, כלי כתיבה, וכלי מחשבה, וכלי ניקוי, ואל לנו לתת למפוחם הזה להפחיד אותנו
להתראות טובה
פשוט קשה קל ומדויק. אשרינו שזכינו בנוחם כלי כתיבה בעל חוד ציפורן מלא בדיוזהב קיומנו העשיר והצר מהכיל. כאמור, השיר על השיר מדויק.
תודה ענת
יפה בעיני הרעיון שבכתיבה יש נחמה
זו אופטימיות ואנחנו בעדה 🙂
יתכן שהרעיון שיש נחמה בכתיבה הוא יפה אך אין בו תועלת.
הוא מטה מראש את תוכן הכתיבה ומגביל את היקף היצירה.
נחמה בכתיבה היא רעיון טיפולי יותר מרעיון של יצירה ספרותית, וטוב להשאיר אותו כרעיון טיפולי.
מסכים עם גיורא לשם במאת האחוזים.
כשהתחלתי לכתוב כשנתיים אחרי הרעש דיקלמו לי אנשים כמצוות אנשים מלומדה שהכתיבה היא טובה לריפוי הנפש.
הדברים האלו הביאו לי את הקריזה ופגעו בבריאותי הנפשית.
כתיבה טרפויטית היא באמת כלי שהפסיכולוגים מייעצים כדי שאנשים שלא מסוגלים לדבר על רגשותיהם "ישפכו אותם" על הדף וכך ימצאו פורקן למצוקתם.
לי, לא הייתה בעיה לדבר על הכל מהתחלה, בעצם הייתי דברן קומפולסיבי.
לדעתי, כתיבה אומנותית (מה שאני מקווה שאני עושה, ויסלחו לי אלה שחושבים שאני יהיר)באה ממקום אחר, מאותו מקום עלום שגורם לכל האומנים לעסוק באומנות.
אין ספק, בכל תהליך יצירה יש סוג של ריפוי לנפש , אבל כתיבה טרפויטית תראה בדרך כלל כמו תשפוכת רגשות של בני שש עשרה.
בדברים אלה ,אני לא מתכוון חס וחלילה שכתיבתך אהוד היא כזו.
ממש לא
דרך אגב ,מי שרע אחד מאחוריו יודע שמבחינה סטטיסטית אין הבדל בינו לבין האחרים מבחינת הסיכויים שיגיע אליו רע עוד יותר
טפו טפו טפו
תועלת ?
מה לתועלת ולכתיבה בכלל ?
להתעלם מן הצד "התרפוטי" שיש בכתיבה זו איוולת ושקר, כמובן שקיים גם צד כזה ונכון זה עדיין לא אומר דבר על ערכה של היצירה
להתעלם מן הצד ה"תרפויטי" זו לא רק שקרי זה גם יהיר
אני שמח על הדיון שמתפתח לגבי מקורות הכתיבה – אך לא בכך דן השיר
מענין שיודעי שיר כמותכם, קוראים בשיר כה קצר וברור דברים שאינם מופיעים בו מה שמאושש את אימרתה של רחל המשוררת בשינוי קטן אך משמעותי:
'רק על עצמי לקרוא ידעתי'
הנחמה בשיר הזה קשורה לידיעה ש'הרע מכל נמצא מאחוריך' ולא לעובדת המצאותו של כלי כתיבה בידך (אני מקווה שאין עוררין על כך שפחם הוא כלי כתיבה). גיורא פישר התיחס לסיכויים סטטיסטיים של פגיעה חוזרת במי שנפגע,טפו טפו טפו, אך לב מפוחם משמש מטאפורה למשהו סופי שאינו ניתן לפגיעה נוספת בבחינת – אינך יכול להשרף עד תום (במילים אחרות, למות) פעמיים. אין הלב המפוחם דומה להתאבנות המפוררת ביד הדובר (שלכאורה יש לו שליטה על התהליך) בשירו המכונן של גיורא פישר 'באחת'
באחת
הייתי לאבן
ומאז
אני מפורר את עצמי
עד תֻּמִּי
אם להשתמש בדימוי ברוח השיר, הלב המפוחם מקביל לשלב הפיכת האבן לאבק
אני נוטה להסכים עם עמדתו של גיורא לשם שבכתיבה אין תועלת ומפנה אתכם בנידון לדבריו של מאיר ויזלטיר בתכנית גיבור תרבות ששודרה בערוץ 8שאמרם בעודו עושה מעשה רב תועלת – מטגן קציצות (ניתן לצפות בתכנית באינטרנט).
נחמה נכונה