אהוד פדרמן
דברי ימים אבודים " וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְך יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה." וּבִשְׁנַת הַחֲמִשִּׁים, הָעֳלוּ בָּאוֹב עַצְמוֹת אָבִי שֶׁכִּמְעַט נָמוֹג בַּעֲנַן עָשָׁן שֶׁל דּוּבֶּק 10 וְהוּא בֵּן אַרְבָּעִים וְתֵּשַׁע עַצְמוֹת הַשָׁנִים בָּהֵן מִלּוֹתי עָבְדוּ אֶת הַמִּסְפָּרִים עֲצוּמוֹת עֵינַיִם וְלֹא הִשְׁמִיטוּ וְלוּ חוֹב אֶחָד הַשּׁוּמָן שֶׁצָּבַרְתִּי עַל בְּשָׂרִי לְכַסּוֹת אֶת שְׁרִירוּת הַלֵּב עַד-לֹא-יָדַע שֶׁאַהֲבָה וּכְאֵב תְּחוּשׁוֹת נִרְדָפוֹת הֵן וְעוֹד בְּעֹצֶם מֶחְדָלֵי יָמַי, רִבְבוֹת שָׁעוֹת אֲרוּרוֹת שֶׁעֻכְּלוּ בְּשֵׁרוּתָיו שֶׁל מֹלֶךְ הַמִלְחָמוֹת, יֵשׁ/יֵשׁ בְּרֵירָה שְׁנוֹת שִׁירָה עֲצוּרָה שֶׁבִּלִיתִּי בְּמוֹסָד הַצַּעַר 'נְעוּרִים מְאֻשָּׁרִים' עֲצָמוֹת רַכּוֹת שֶׁל שְׂפַת אֵם, סְחוּטָה מִשִׂפְתֵי אָב עָיֵף, קְפוּצוֹת בֶּאֱמוּנָה שֶׁמִּלּוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבוֹת, שְׁאוּבָה מִפְּטָמוֹת בּוּרוֹת שׁוֹפְעוֹת אַהֲבָה מְפֻטְפֶּטֶת הַיּוֹנֶקֶת אֶת אִיד קִיוּמִי. וּבִשְׁנַת הַיּוֹבֵל קָרְמוּ עוֹר מְצֻלָּק מַצַּע לְדִבְרֵי יָמִים אֲבוּדִים. בוגר התכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה. ספר השירים , ' רחיפאי' ראה אור בהוצאת אבן חושן בשנת 2007 ספר השירים ' ויהי קול', ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2013 . שירים רב-פסיגיים, חד-עונתיים, נטמנים פה ושם במטע הבננות

ניחוח של רוע

במסגרת מדורה של לאה איני, מועדון קריאה, המתפרסם במוסף ספרים של הארץ מופיעה השבוע תגובה שלי לספר 'הבושם' של פטריק זיסקינד

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1144963.html

5 תגובות

תַּלְמָה פרויד
30 בינואר 2010 ב 14:10

יפה כתבת, אהוד.

(כאן, לעיל, צריך לתקן: זיסקינד. ולא כפי שנכתב – בטעות מקלדת)

הגב
- אהוד פדרמן
  31 בינואר 2010 ב 7:08
  
  תודה על התיקון
  
  הגב
רונית בר-לביא
30 בינואר 2010 ב 19:16

אהבתי את הפירוש, אהוד.

אני רק זוכרת שהתחלתי לקורא את הספר, ענין הריחות שמאד משמעותי בחיי, הפתיע אותי, ושמשום מה הפסקתי בהמשך לקרוא, לא זוכרת למה.

עכשיו מתחשק לי שוב לקרוא,
משהו באוירה מזכיר את תמונתו של דוריאן גריי, אם אני זוכרת נכון.

הגב
- אהוד פדרמן
  31 בינואר 2010 ב 7:26
  
  גם אני רואה קשר ל'תמונתו של דוריאן גריי' של אוסקר ויילד שאם הייתי צריך לתת לו כותרת (על משקל 'ניחוח של רוע'), היא היתה 'יופי של רוע'. ואבוי לעולם שערכיו וההתיחסות לזולת נקבעים בו בלעדית באמצעות החושים. ומי מאיתנו לא הלך, לפחות פעם בחייו, שבי אחרי יופיו של אדם שהתברר בסופו של דבר כמסווה לכיעור פנימי ואפילו אכזריות.
  
  הגב
ריקי
31 בינואר 2010 ב 23:52

הי אהוד
קראתי בענין את הכתבה
זוכרת שהתרשמתי ביותר מהספר הזה
הזכרת לי למה , תודה 🙂

הגב

גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש

אהוד פדרמן

ניחוח של רוע

5 תגובות

השאר תגובה ביטול תגובה