גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
רוקדים
רנואר 83. כך חתום בתחתית התמונה בצד ימין. אני יכול לקרוא זאת בקלות בשכבי בצידה הימני של המיטה הזוגית . מנעליו של הרוקד רואים אחת, את השמאלית. ללא שרוכים, צבעה חום עם פס אפור. מהשניה רואים רק עקב מוגבָּהּ, כל השאר מוסתר במכנסיים כחולים כהים, מתרחבים, כפי שהיו אז באופנה. מנעליה של הרוקדת, רואים רק חרטום כחול של אחת מהן. לפי הטית גופה זו הימנית. האם נעלתְ אז ב-83 בפאריס, נעלי עקב? אפשר רק לנחש, כמו את המתאר המדויק של גופךְ. שמלה לבנה שאור כחלחל זרוק בקפליה, עשויה בד סטן רב שכבתי ושופע, מכסה אותך מכף רגל עד צואר. ממקומם המשוער של ירכייך, המוגנות בשכבות רבות של בד רך, מתחיל פס אדמדם חמקמק ,מתפתל בשולי הבד, מתפרע סביב גופךְ עולה ועובר על פני שדייךְ הנרמזים, הקרובים אל חזי הלבוש חולצה כחולה כהה בלי כפתורים וצוארון הנתונה בתוך ג'קט באותו כחול של בגדי עבודה . משם מטפס החוט האדום, מקיף את צוארך בשולי צוארון השמלה ויורד אל תוך החלק המוסתר מעיני המתבונן . שמלת הצעיפים אחוזה, בחגורה דקה בצבע כתום הדוקה סביב מותנייך הצרים, עוצרי הנשימה.
בהיר, זקן מטופח ואדמוני מעטר את פני. כוון מבטי
המשוער מחפש את עינייךְ. פנייך גלויים, שולטים
במרכז התמונה, ראשך מוטה ימינה לעברו של הצייר,
מבטך מופנה למטה נמנע לפגוש את מבטי . ידי הימנית
חובקת בביטחון מוביל את מותנייך, אחיזת אצבעותי
ברורה על השמלה הלבנה, ציפורני ארוכות ועשויות . כף
ידךְ הימנית, הנתונה בשרוול עד מתחת למרפק שקצהו
מעוטר באותו סרט אדמדם, אחוזה בעוצמה עדינה בידי
השמאלית . שמאלך חובקת את צוארי בקירבה
אינטימית. לראשך חבוש כובע שלוב במטפחת אדומה
הקשורה מתחת לסנטר ומתנופפת מאחורי
ראשך מתנופת המחול. חלקו הקדמי של שערך, שצבעו
באותו שבוע היה כצבע זקני, גלוי ומכסה את
מצחך. גבותייך משורטטות בקו ברור, עינייך קטנות,
שחורות, מוארות, פנייך לבנים, פיך קטן וסגור, מרוחק.
יש בינינו תוֹאַם , אנחנו נעים בחושניות. גופך נענה לגופי,
רק פנייך שומרות מרחק ועינייך אינן מתמסרות למבטי .
מאחורינו, בצידה השמאלי של התמונה יושב זוג.
חברים? אני עם אישה אחרת, לפני שהזמנתי אותך
לרקוד? הגבר, פניו גלויות ברובן, מוסתרות מעט על ידי
הצעיף העוטף את כובעך – אילו פניו של הרוקד, אותו
כובע חום בהיר וזקן אדמוני. לפני הריקוד איתך מתאר
גופי לא היה ברור, למעט גב אצבעות של יד אחת,
משוחח עם אישה אחרת, לבושה בתכלת , חבושה כובע
שחור. לפנים, על שולחן עץ פשוט, שרואים רק פינה אחת
שלו, שתי כוסות, מלאות למחצה, או אולי, ריקות
למחצה. ברקע, גזעי עצים וענפים מסוככים, אנשים
עומדים, רואים כמה מגבעות שחורות ופה ושם כובע של
אישה. ופנים, מהצד.
אדמוניות ופנייך שזופים. ערב שישי, אנחנו יוצאים
לבלות במועדון ה-'מאה ועשרים' שברחוב פנורמה. הערב
יש תחרות ריקודים. אני במכנסיים מתרחבים, חולצת
גולף ונעלי יגואר. את בחצאית מיני וחולצת גולף. גורפת
מחמאות במבטי הגברים וקנאה מעיני הנשים. לרגלייך
דקות הקרסול, נעלי עקב נמוכות. התחרות קשה, בני
שלושים וחמש עם שני ילדים ומשכנתא ומולם בני
עשרים ושלוש, עשרים וחמש, חסרי חובות וקלילים.
להפתעתנו, אנחנו עולים לגמר. הרגליים רועדות,
הנשימה כבדה. מגע הידיים רטוב . ריקוד ההכרעה הוא
'רוק בבית הסוהר' של אלביס פרסלי. בהשפעת
האלכוהול והאדרנלין,משתחררים, רוקדים עד לנקישת
התוף האחרונה וזוכים. פרס ראשון – משקה על חשבון
הבר.
לפני כמה שנים, כשקלטנו ושידרנו מונו במערכת יחסינו הסטריאופונית, קניתי את התמונה באחד המוזאונים בפאריס ותליתי אותה בצד שלי, על קיר חדר השינה. עכשיו, בתחילת המאה העשרים ואחת כשבזקָניֹ אין זכר לאדום וצבע שערך משתנה חדשות לבקרים, אנחנו רוקדים מידי פעם 'טנגו' בחתונות של הילדים ויש לנו זמן להתבונן ברוקדים אחרים ולהזכר ב'רוק בבית הסוהר' שהביא לנו את התהילה בשנת 83 במועדון 'המאה ועשרים' ואז אנו מוצאים שבטנגו האחיזה זה בזו יותר איתנה והריקוד חושני להפליא.
נכתב ב 2003
אהוד אהבתי מאוד את הספור שלך והדרך בה סופר
תודה חני. לרגל יום הכיפורים, חיפשתי במגירות חטאי כתיבתי סיפור העוסק בסליחות ונתקלתי בסיפור הזה
יפה ומרגש, אהוד, המסע בתוך דמויות הציור אל האוטוביוגרפי.
תודה אמיר ובהזדמנות זו איחולי חתימה טובה
( בררתי – ספר החתימות פתוח עד שמחת תורה)
יפה אהוד, צובט, נוסטלגי ומתרפק (איפה הימים ההם של המאה ועשרים ! ) רקדן נשאר תמיד רקדן וג'ינג'י גם אם הלבין נשאר תמיד ג'ינג'י 🙂
תודה ריקי – מי כמוך מבין בג'ינג'ים.
ושנזכה לרקוד בעוד הרבה חתונות