גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
קול המציל.. ונפש אחת בישראל…
נכנסתי לים. המים היו נקיים מאלה של יום שישי 14.8.09, אחרון ימי השישי בשנות החמישים שלי. התחלתי שוחה בין הקבועים של שמונה בבוקר – האישה בכובע הקש המופשל כלפי מטה על אזניה, לחייה וצוארה. ידיה נתונות בכסיות שחורות ארוכות המחוברות לחולצת בטן באותו צבע המכסה את כתפיה וחזהּ. נראה שאישה זו אוהבת את הים בניגוד לעורה המרכז אירופאי (לפי המבטא) שאינו סובל את כל מה שמסביב לים, כלומר את אוכלוסיית ושמש הלבנט. בהמשך השחייה פגשתי בגילי, אישה שמורה, פחות או יותר בגילי. אמרתי לה שלום לבבי כמנהגי כשאישתי לא נמצאת בסביבה, ותוך עשרים שניות נודע לי שיש לה שתי בנות, אחת בקליפורניה והשנייה בקופנהאגן וזו שבקופנהאגן היתה קודם בקליפורניה ושאין טיסות סדירות ישירות לקופנהאגן ושגילי נוסעת בשבוע הבא בטיסת שכר של ארקיע, אחרונה לקיץ הזה ושהיא מצטערת שלא תוכל לשחות בים כשתהיה בחו"ל. נסיתי לנחמה שבדנמרק מזג האויר יותר נוח ושתוכל במקום לשחות, לרכב על אופניים וגילי אמרה שהבנות שלה סוחבות אותה לשטוקהולם. ריחמתי על גילי שיש לה בנות שאינן מתחשבות בה , אמרתי לה , שבוע טוב והמשכתי לשחות לעומק ואז התחיל הסיפור של הקול ברמקול –
אני מבקש מכל המתרחצים בעומק להתקרב לחוף[רחש מאיים]…. בשעה הזו מתחילים זרמים מסוכנים…. גברת, את עם הכובע האדום, תשחי בבקשה לכוון שובר הגלים. ולאחר חצי דקה… הגברת עם הכובע האדום, תגידי, את אוהבת שמדברים אלייך ברמקול? [נשמע רחש מאיים]….כמה פעמים צריך להגיד לך?…
בדיוק אותן המילים כמו ביום שישי בשלהי שנות החמישים שלי, אלא שאז זו היתה גברת עם כובע לבן.
והקול ברמקול נותן בשוחים סימנים, קורא בקול גדול: האדון ששוחה גב בעומק [ הכוונה לדובר היודע קול], תתקרב למגדל….[רחש מבשר רע] . כדי להוריד מגבי את היודע כל , עברתי לשחות חזה כשאר הקשישות והקשישים המשכשכים בשמונה בבוקר בים השחור. ומנין לו שמו זה, לים ? קצת באשמת הניילונים שהושלכו לים מאוניה חולפת, וקצת בגלל הפנסיונרים הרוסיים שהשתלטו על החוף . בתחילת העונה חשבתי שרב המצילים הוא סתם נודניק שאוהב להקשיב לעצמו כמו ישראלי ממוצע , אלא שאט אט הבנתי שבניגוד לישראלים מהשורה, לקול ברמקול יש את הפוזיציה הזו של אלוהים – קול רועם ולא נעים, חסר גוף ופרצוף, הבוקע ממרומי מגדל שעל גרם המדרגות המוביל אל ראשו כתוב, אסור לעלות. ממרום משכנו, מצווה הקול על בני האדם מה מותר להם ומה אסור. ואין סמכות לערער בפניה עד קצה האופק. קול נוזף ומרגיע חליפות – גברת , את עם הכובע הכחול תתקרבי לכוון המגדל… הים סוחף לכוון נתניה… [רחש..]. קול בוחן לב וכליות – גברת תרגעי… מה שאת חושבת שזו מדוזה היא בסך הכל שקית ניילון….. גברת , לא צריך להחזיק את המוט של הדגל הוא לא ייפול… הקול ברמקול מכיר את הזרמים התת קרקעיים הרוחשים תחת פני השלווה של הים ומודע לכוונות הזדון הנסתרות שלו בתוקף היותו יודע כל – אדוני תרפה, תרפה… תפסיק לעשות תנועות ותעמוד. כן במקום שאתה נמצא אפשר לעמוד…. יופי, יופי אדוני, אמרתי לך שתצליח ועכשיו אתה עייף אז כדאי שתצא לנוח… קול משבח – טניה… אין עלייך חמודה… תקחו דוגמא מטניה ששוחה רק בין הדגלים… אל תשכחי לקפוץ לקפה למגדל, טניה.
וכך רודה הקול בצאן הרוחצים בים, ממרומי מגדל המצילים 1. את מקור הקול אסור לנו, הטובעים בפוטנציה, לראות , ומה שלא רואים מקבל מימדים מפלצתיים . הקול ברמקול ממלא בדבקות ובמסירות את התפקיד שהוגדר עבורו בשבועת המצילים : ' הריני מתחייב להקדיש את מאודי להציל את בני האדם מעצמם, מפזיזותם, מנסיונם המגוחך לחקות דגים ולשחות, במקום לדוגם בחכות כאשר צוּווּ בבראשית פרק א', 'וּרְדוּ בדגת הים'. הקול הבוקע ממרומי המגדל ומבקע את שלוות הנפש של הנופשים, משמש לשוחים עיניים לראות את הקורה מתחת לפני המים – הזרמים והמערבולות הסמויים.
ויהי ערב ויהי בוקר, יום ראשון, ראשון בשנות השישים של המאה הראשונה לחיי. ותיכנס אישה בבגד ים מלא ובכובע אדום לים ותשחה לתומה לאורכו לרוחבו ולעומקו. וירא הקול בעיני רוחו שהיא נסחפת ויקים קול זעקה : גברת.. גברת עם הכובע האדום… תשחי לכוון שובר הגלים… גברת…יש היום זרמים חזקים [רחש ]… תתקדמי לכוון שובר הגלים. וירא הקול כי הגברת ממאנת ויוסף וידבר אליה [חליפות], דברי תוכחה וכיבושין….גברת את לא מבינה מה שמדברים אלייך…
תגידי גברת, את רוצה לטבוע ?….[והרחש עונה ]… לא יקום ולא יהיה, לא במשמרת שלי!
– גברת אני מבקש ממך, תאמיני לי שזה לטובתך, תשחי לכוון שובר הגלים !
– תאמיני לי, את מתעיפת !… ובלי התראה עובר הקול ברמקול לעלבון,
– את לא שוחה כל כך טוב כמו שנדמה לך ……
והגברת בכובע האדום לא עונה ולא ברור מה נדמה לה ומה האמת שלה ואיך היא מרגישה כשערוות שחייתה החלשה [בעיני הקול הסמכותי], נחשפת קבל עם ועדה למרות בגד הים המלא שעוטה את גופה והכובע שאמור להגן עליה מפני האש המוטחת בה מן המגדל המתנשא .
מה שברור, הגברת אינה מצייתת לקול הרמקול .
הגברת היא אישה מורדת. והרמקול רועם את נאום המאצ'ו הישראלי היודע מה טוב לאישה חלשה ומה לא. וזאת בלי שמץ מבטא זר, בעברית בסיסית ופשוטה ובנימה מוכרת, חסרת פשרות ויודעת כל.
אם הגברת לא שומעת בקול הרמקול – יואיל הקול, ירד מהמגדל ויבוא אל הגברת חסרת האונים.
וירד הקול הנורא בסולם והריהו למרבה הפלא ולכאורה כאחד האדם ואפילו נמוך וצנום במקצת מן המצופה. את פלג גופו העליון מכסה חולצה אדומה הצמודה לגוף ואת זה התחתון, בגד ים בגזרת ברמודה. בצעד נמרץ ניגש בעל הקול לחסקה, מורידה מרגליות העץ עליהן היא מונחת, מכניסה למים ,קופץ עליה ומתחיל חותר לעבר המורדת במלכות החובשת כובע אדום. משתררת דממה ברוכה, הקול נותק ממקור כוחו . חותר בחולצה האדומה מגיע לקרבת הגברת עם הכובע האדום , סובב אותו שבע פעמים אך חומות התנגדותה אינן נופלות , האישה עומדת במריה ואינה מראה סימנים שבדעתה לשחות לכוון שובר הגלים או לכיוון החוף או בכלל לזוז מעמדת הציפה. אף אחד לא יגיד לה מה לעשות עם החיים שלה. ופתאום הפתעה, מהרמקול בוקע הקול המוכר,
– מָנוֹ, תלווה את הגברת לכיוון שובר הגלים ! ולאחר כמה שניות,
– מנו, תעלה את הגברת לחסקה ותחזיר אותה לחוף !
מה מתברר? הגופן אשר על החסקה הוא רק שליח קול הרמקול ולא השכינה עצמה .
ובמים נשמר הסטטוס קוו ואין תזוזה , לא בכוון שובר הגלים ולא בכיוון המגדל .
אחרי כמה הוראות רמקוליות שאינן זוכות לתגובה מהשטח ואחרי איום מפורש בנוסח, מנו תגיד לגברת שהיא יכולה לחטוף דו"ח על אי ציות למציל, נשמעת הוראה חדשה ברמקול,
מנו תחזור לכיוון המגדל !
ומנו, בניגוד לגברת עם הכובע האדום, מציית.
והנה יורד צעיר אחר מהמגדל, נמרץ ומקרין סביבו סמכות יותר מחברו. פלג גופו העליון עירום , שערו בלונדיני ארוך ומתולתל והרי הוא כאחד האלים היוונים. בדרכו לאחוז במשוט החסקה הוא מיצב ביד אחת עמוד שנפל ואליו קשור חבל המסמן את גבולות השטח המותר לרחצה בעוד ידו השנייה אוחזת בגלגל הצלה .
הזהו האל מן הרמקול ? האל היווני וחברו בעל החולצה האדומה משייטים על החסקה לכיוון הגברת עם הכובע האדום. האל היווני קופץ למים ומושיט לאישה את גלגל ההצלה . חברו חותר חזרה לחוף. לא, האל היווני אינו הקול ברמקול שכן זה חוזר להנחות את המופע,
– מֶנִי תכניס אותה לגלגל ותחזיר אותה לחוף .
במים מסתמנת פשרה במאבק בין המינים, האישה שוחה אחרי הגלגל שמוצלב ברצועה לחזהו של האל היווני עד למקום שהיא עומדת ושם עוזבים אותה הקול ושלוחיו לנפשה.
ובעל הקול הגדול ? עם רדת החשיכה והסתלקות אחרון הטובלים בים , יורד לו חרש ממגדל המצילים 1 ישיש שזוף ומקומט ומסתלק בחשאי….
ובעל הקול הגדול ? עם רדת החשיכה והסתלקות אחרון הטובלים בים , יורד לו חרש ממגדל המצילים 1 ישיש שזוף ומקומט ומסתלק בחשאי….
16 באוגוסט 2009
אהוד הבאת פה תמונה חיה ומדברת, מזמן לא שחיתי בים…
מאוד ממולץ. כלומר להתרחץ בים – השנה למרבה הפלא אין מדוזות.
מאד קייצי וישראלי ומצחיק. יש לי אח מציל המציל ג'וני!
:))))))))))))))))
מעולה.
לא ידעתי שאתה כזה קומדיאנט.
מאד שנון ומצחיק ומוכר.
תודה רונית.