גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
דין מתמסר
אֶפְשָׁר לְהַגִּיד שֶׁהַסִּדּוּר קָבוּעַ. פַּעַם בְּשָׁבוּעַ נִפְגָשׁ עִם נַעֲמָה לְמֶשֶׁךְ שָׁעָה הַגּוֹלֶשֶׁת עַל גְּדוֹתֶיהָ. זֶה נִמְשָׁךְ כְּבָר שָׁנִים שֶׁל שָׁעוֹת בּוֹדְדוֹת בִּמְחִיצַת יָדֶיהָ, יְקָרוֹת מֵחֳדָשִׁים אֲרֻכִּים לְלֹא מַגַּעַן בִּמְחוּשֵׁי הַגּוּף וּמְחוּשָׁיו. הַמִפְגָּשׁ נוֹשֵׂא אוֹפִי חוּשָׁנִי , מְלֻוֶּה בְּמוּסִיקַת רֶקַע מַרְגִיעָה, מֵדִיף נִיחוֹחַ בְּשָׂמִים אֶקְזוֹטִיִּים, בְּמַהֲלָכוֹ יֵשׁ שִׁמּוּשׁ נִמְרָץ בְּפִשְׁפּוּשׁ וּמִשּׁוּשׁ, אַךְ הַמִּשְׁתַּמֵּעַ בְּפֵרוּשׁ אֵינוֹ קוֹבֵעַ אֶת הַמָּהוּת. בַּמִּפְגָשׁ הַגַּשְׁמִי יֵשׁ שְׁאַר רוּחַ פּוֹאֶטִי. נַעֲמָה מַשְׁקִיעָה בַּגּוּף זוּג יָדַיִם חֲזָקוֹת הַיּוֹדְעוֹת לִקְרֹא בַּרְקָמוֹת קְרִיאַת עֹמֶּק חֲמוּשׁוֹת בִּנְשָׁמָה הַמּוֹשָׁה מִמַּעֲמָקֵי הַכְּאֵב . עִידוֹ בָּא אֶצְלָהּ לַקְלִינִיקָה, נִכְנָס לַתָּא הַמַּלְבֵּנִי שֶׁקִירוֹתָיו וְאוֹרוֹתָיו עֲמוּמִים וּבְמֶרְכָּזוֹ מֻצַּעַת מִטַּת-סְדוֹם גְּבוֹהָה שֶׁבְּקָצֶהָּ הָאֶחָד חוֹר. נַעֲמָה יוֹצֵאת אֶת הַחֶדֶר. עִידוֹ מִתְפַּשֵּׁט עַד עוֹר תַּחְתוֹנִים, נִשְׁכַּב תַּחַת הַסָּדִין, טוֹמֵן פָּנִים בַּחוֹר. נוֹקֶשֶׁת בַּדֶּלֶת. מְאַשֵּׁר .נִכְנֶסֶת . נַעֲמָה חוֹשֶׂפֶת קֶטַּע עוֹר יָבֵשׁ . הַגּוּף נִנּוֹחַ, בּוֹטֵחַ בָּהּ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת לִרְוָחָה בְּעוֹדָהּ חוֹרֶשֶׁת בּוֹ בְּמַסְרְקוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַטְבוּלוֹת בְּשֶמֶן רֵיחָנִי וּבִקְצוֹתֵיהֶן חַיְשָׁנֵי מְצוּקָה. נַעֲמָה יְסוֹדִית, לֹא מְוַתֶּרֶת וְלוּ לְזֶרֶת , שָׁרָה בַּגּוּף אֶת שִׁיר הַשְׁרִירִים עַד שֶׁעַצְמוֹתָיו מִתְפַּצְחוֹת בְּרִנָּה. נַעֲמָה עוֹבֶרֶת מִצַּד לְצַד. לַנְשָׁמָה הַמְרָחֶפֶת לְיַד הַתִּקְרָה נִרְאֶה שֶׁכְּכָל שֶׁהִיא נִרְגַעַת כָּךְ אֲחוֹתָה מִתְעַיֶּפֶת. נְשִׁימָתָהּ כְּבֵדָה וְהוֹלֶכֶת, מִדֵּי פַּעַם נֶעֱצֶרֶת, מְנָעֶרֶת אֶת יָדֶיהָ לְגָרֵשׁ רוּחוֹת רָעוֹת, אֶנֶרְגְיוֹת שְׁלִילִיוֹת שֶׁעָבְרוּ מִגּוּף זָכָר לְגוּף נְקֵבָה. אַחֲרֵי כְּמַחֲצִית הַשָּעָה, אוֹמֶרֶת, תִּתְהַפֵּךְ. מַנִּיחָה כָּרִית אַחַת תַּחַת הָרֹאשׁ וַאֲחֶרֶת תַּחַת הַבִּרְכַּיִם. וְשוּב מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עוֹלִים וְיוֹרְדִים בַּגוּף . נַעֲמָה מְבִינָה , יֵשׁ לָהּ נְשָׁמָה רַחֲבַת יָדַיִם הַמַּעֲנִיקָה מִטּוּבָהּ . נַעֲמָה מְלַמֶּדֶת אֶת הַגּוּף הַמִּתְמַכֵּר אָלֶף-בֵּית שֶׁל תְּחוּשׁוּת. יֵשׁ שֶׁאֵינוֹ סוֹבֵל מַגַּע מִלֵּדָה, עוֹרוֹ מְכֻסֶּה כְּוִיּוֹת סְמוּיוֹת הַגּוֹרְמוֹת לְחַיַּיו לְהִכָּבוֹת בִּכְאֵב וּלְהִקָּווֹת כְּמֵי- אָפְסַיִּים. אֲחֵר חָוָה מַגַּע אָלִים וּמְנַצֵּל מֵהָאֲמוּרִים לְאֳהָבוֹ וּמֵאָז, שָׁרוּי בַּצֵּל וּמַגַּע רוּחַ כְּמִכְוָה בִּבְשָׂרוֹ. יֵשׁ שֶׁמִּתְרַגֵּל לְחֶסֶר בְּמַגַּע מִיַּלְדוּת וְהוֹפֵךְ אוֹטַרְקְיַת אוֹנָן בְּבַגְרוּתוֹ. רְבִיעִי מַשְׁלִים אֶת הַהִתְעַלְמוּת מִמֶּנּוּ בְּהִתְלַטְפוּת עִם בַּעֲלֵי חַיִּים חֲמִימִים וּפַרְוָתִיִּים. אָחִיו מְשַׁיֵּט בַּחֲלָלוֹ הַפְּנִימִי כְּעֻבָּר הַנּוֹתֵן רַק לְמֵי שָׁפִיר לְלַטְפוֹ. מִשְׁתוֹקֵק כְּאֵב בְּעֵת חִשְׁקוֹ, מִתְעַנֵּג עַל שׁוֹטִים מַצְלִיפִים. יְחִיד סְגֻלָּה נֶעֱלָם כְּשֶׁכּוֹאֵב בִּסְבִיבָתוֹ והוֹפֵךְ רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה. וּתְאוֹמוֹ, אַף הוּא מְעַנֶּה, מִתְעַלֵּם, עוֹצֵם עֵינַיִם, לֹא רוֹאֶה מְצוּקַת זוּלָתוֹ מִמֶּטֶר. וְגוּף אִישׁ הַנּוֹצָה, הֵיכָן מִשְׁתָּלֵב בְּרִקְמַת הַמַּגָּעִים?בִסְבַךְ הַנּוֹתְנִים וְהַלּוֹקְחִים? עַשְׂרוֹת שָׁנִים לֹא הִרְשָׁה שֶׁיִּגְעוּ בּוֹ, פָּחַד לְהֵחָשֵׂף, לְהִתְמַסֵּר לַכְּאֵב הַכָּרוּךְ, עַד שֶׁאָבִיו, קִפּוֹד מָסוּר לִמְחָטָיו, מֵת עֵקֶב הִתְקָהוּת חֻדָּיו, כָּךְ שֶׁלֹּא נוֹתָר בָּעוֹלָם מִי שֶׁיָּגֵן עָלָיו מִבִּטוּיֵי חִיבָּה גַּשְׁמִיִּים. לְאַחַר מוֹתוֹ עָלוּ כְּאֵבָיו שֶׁל עִידוֹ לִפְנֵי הַשֶּׁטַח, הִתְמַקְדוּ בַּיָּד הַשְׂמָאלִית, הַכּוֹתֶבֶת. נִגְזְלוּ עוֹד עֲשָׂרָה אֲחוּזִים מִשְׁנוֹתָיו לְהָבִין, לְהַחֲלִיט לְהַשִּׁיר עֳקָצִים, לְהִתְנַזֵּר מִדַּרְבָּנִים, קוֹצִים וּמִלִּים כַּדָּרְבוֹנוֹת , לִכְתֹּב שִׁירָה , לַגַּעַת בְּעֵירֹם הַכְּאֵב, לְהִתְמַסֵּר לִצְבָתוֹתָיו עַד שֶׁיִּתְרַכֵּךְ, יִתְרַפֶּה, יִתְמוֹסֵס, יִתְפּוֹגֵג, יְרַפֵּא גַּעְגּוּעִים. וְנַעֲמָה, מוֹרַת דֶּרֶךְ מִבְּלִי דַּעַת. לֹא מְלַטֶּפֶת וְאֵינָה מַצְלִיפָה, יָדֶיהָ הֵן זֶרֶם רָצִיף שֶׁל אֶנֶרְגְּיָה , מַעֲנֶה קָשֶׁה מֵשִׁיב עֱנוּת אֵיבָרִים . אֶצְבְּעוֹתֶיהָ מִתְבּוֹנְנוֹת בְּכַפּוֹת רַגְלָיו שֶׁל עִידוֹ . הַרְבֵּה מַעֲצוֹרִים אֲצוּרִים בִּשְׁתַּיִם אֵלֶה הַנּוֹשְׂאוֹת לְבַדָּן בְּנֶטֶל הַגּוּף, מְטַלְטְלוֹת אוֹתוֹ אִתָּן בְּלִי יְכֹלֶּת לְהִסְתַּלֵּק, דּוֹבְרוֹת אֵלָיו בִּשְׂפַת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה, אֶל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ נֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִין נָלִינָה; בַּאֲשֶׁר תָּמוּת, נָמוּת וְשָׁם נִקָּבֵר; אֲפִילוּ הַמָּוֶת לֹא יַפְרִיד בֵּינֵינוּ . נַעֲמָה רוֹאָה תַּעֲרוּכָה שְׁלֵמָה מִבַּעַד חָלוֹן כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם , לֵב, רֵאוֹת, כְּלָיוֹת, חֻלְשַׁת מְעִי גַּס, כִּיס מָרָה, כָּבֵד, לַבְלַב, מַעֲרֶכֶת חִסּוּנִית שֶׁבַּסְתָיו וּבָאָבִיב הִיא עַל הַפָּנִים. נַעֲמָה מוֹצִיאָה בְּעֶזְרַת קָנֶה בּוֹעֵר וְאֻכָּל, פְּקַקֵּי דּוֹנַג מֵאָזְנַיִם וּמִתְמוֹגֶגֶת בַּהֲצִיגָה לְרֲאָוָה אֶת הַצָּהֹב- הַצָּהֹב הַזֶּה בְּשֶׁלוֹ נֶאֱטָם גּוּף מֶשֶׁךְ שָׁנִים וְלֹא שׁוֹמֵעַ אֶלָּא קוֹלוֹת פְּנִימִיִּים. נַעֲמָה עוֹצֶרֶת הִזְדַקְנוּת בְּטֶרֶם עֵת, מְאִטָּה הִתְדַרְדְרוּתוֹ לִהְיוֹת עֹתֶּק מְדֻיָּק שֶׁל גּוּף קוֹדְמוֹ בַּשׁוֹשֶׁלֶת. רַק הֶרְגֵל אֶחָד מִשֶּׁלוֹ נִשְׁמָר בְּקַנָּאוּת, עִידוֹ אֵינוֹ סוֹבֵל שֶׁמְעַסִּים אֶת קַרְקַפְתוֹ. נַעֲמָה מַקְפִּידָה, אַךְ מְוַתֶּרֶת שֶׁכֵּן בִּשְׁאַר הַטֶּרִיטוֹרְיוֹת הָעוֹרִיוֹת, הַהִתְמַסְרוּת לָהּ הִיא לְלֹא תְּנַאי.
רוֹצֶה עִידוֹ, אִישׁ רוּחַ וּנְשִׂיאִים וְגֶשֶׁם אַיִן, לְהוֹדוֹת לְנַעֲמָה עַל שִׂיאֵי נוֹעַם בְּמִנְחָה גּוּפָנִית, אַך יָדָיו חֲלָשׁוֹת בְּעִנְיְנֵי לִישָׁה וְעַסְּיָנוּת . כָּל שֶׁיָּכֹל לְהַצִּיעַ לָהּ בִּתְמוּרָה לִגְאוּלָתוֹ מִנְטִיָּה גֶּנֶטִית שֶׁל הִמָּנְעוּת מִגַּשְׁמִיוּת, זֶה עִסּוּי לַנְשָׁמָה, כַּמָּה מִלִּים שֶׁהִתְמַסְרוּ לוֹ, בְּקֹשִי הִסְכִּימוּ שֶׁיִגַּע בָּן וּבְאֶמְצָעוּתָן, אוּלַי נִתָּן לְהָבִין אֶת מִשְׁקָלָהּ הַפִּיוּטִי שֶׁל נַעֲמָה בְּגוּפוֹ שֶׁל אִישׁ הַנּוֹצָה .
מאד הזדהיתי, אהוד.
הנהנתי תכופות, כל מי שחווה מידי פעם את הקבלה או הנתינה שבעולם טיפולי המגע השונים, יכול ודאי להזדהות עם משהו מכאן לפחות.
הרגשתי הרבה אמפטיה כלפי עידו,
"מִי שֶׁיָּגֵן עָלָיו מִבִּטוּיֵי חִיבָּה גַּשְׁמִיִּים" נפטר, כי חודיו התקהו. זה כתוב מיוחד בעיני.
ויש הרבה עצב שם.
בעולם.
בחוסר המגע הבולט.
בצורך הברור כל כך והבולט לעומת החסר הבולט גם הוא.
אחד הפתרונות שמציע העולם המודרני המנוכר הוא זה.
שלם וקבל ולו על קצה המזלג קצת ממה שאתה זקוק לו כל כך.
ואתה יודע מה זה כשאין בני זוג ?
…
רונית, גם בעולמנו הקר שרובו מקח וממכר ורצון בלתי נדלה לקבל, יש שמורות טבע אנושיות שיודעות לתת ואינן יודעות לדרוש תמורה, או שתמורתן היא עצם עשיית הטוב לזולתן. ועידו, כך משתמע מהפואמה, למרות מילות התודה החמות והתשלום הכספי, מרגיש שבקשר שלו עם נעמה הוא עדיין בצד המנצל.
אם הבנתי נכון את שאלתך הקושרת את הענין להעדר זוגיות, לדעתי, זו אשליה שיכולה להיות זוגיות כזו בה אחד או אחת רק נותנ/ת והשני/ה רק מקבל/ת וכל אחד שמח בחלקו. מערכת יחסים כזו יכולה להתקיים רק במסגרת פגישות קצובות בזמן, המתקיימות על במה, בתפאורה מסוימת, ויש להן כללי התנהגות מנותקים מהעולם שנקרא לו לצורך העניין 'אמיתי'
לא אהוד, לא הבנת נכון את הערתי.
כתבתי שעניין החוסר במגע בעולם המודרני והניכור קשים עוד יותר כשאין בני זוג,
אלא אם כן אתה כמובן שמתעקש לנגוע 🙂
אני מאמינת נצח בחיבוקים ומגע וקיצי ומסז'ים גם אם לא מקצועיים בין ידידים ואפילו עם אמא 🙂
מאיפה לקחת את הרק נותן או רק מקבל ?
מגיע להן, למטפלות ולמעסות, סוף סוף, שיר תודה.
סבינה, מגיע להן ? האם זה נאמר בטון דו משמעי ?
אהוד, פירגון למרגוע הגוף..זה לא פשוט לתאר חוויות אלו ורק מי שחווה אותן יודע. כתוב נפלא.
תודה תמי. ואכן יודע עידו את נפש מטפלתו.
אהוד, זה קולח ומרתק ויש פה טפח מנפשו של עידו שכאילו מחכה להתגלות יותר. האם זהו פרק?
תודה אמיר. זה אינו פרק אך לקוח מתוך קובץ סיפורונים המתחפשים פה ושם לפואמות וקרוי זמנית, אפרים כותב עצמו לדעת
נטל הגוף ועיסוי הנשמה.
אפילו המילים עושות מסאז'. יפה.
יפה אהוד העיסוי הזה לגוף ולנשמה
מדגיש את הקשר בין שני אלה שאי אפשר באמת להפריד ביניהם : הגוף והנפש