גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
לא אשכח ולא אסלח
לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח
אֶת חורֶף שְׁנַת תִּשְׁעִים וְאַחַת
וְלָעַד לא אֶסְלַח לְאִמָּא שֶׁל אֶלְעַד
בְּפֶבְּרוּאַר תִּשְׁעִים וְאַחַת
שֶׁהָיָה גָּשׁוּם בִּמְיוּחָד
אֶלְעַד לֹא הָלַךְ לְאִבּוּד
אֶלָּא רַק בִּקֵּשׁ לְהִתְאַוְרֵר
וּמָצָא בְּבֵיתֵנוּ מִקְלַט זְמָנִי.
אֶלְעָד הָיָה מִתְבַּגֵּר וְחָבֵר שֶׁל בְּנִי
לָכֵן צִלְצַלְתִי לְאִמּוֹ , מִתְלוֹצֵץ
אֲנַחְנוּ מוּכָנִים אוֹתוֹ לְאָמֵץ.
בְּדִיעֲבָד נִתָּן לְשָׁעֵר בְּבִטְחָה
מָה הִתְרַחֵשׁ בְּמוחָהּ שֶׁל הָאֵם
שֶׁכֵּן לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח
אֶת תּוֹצְאוֹת בִּקּוּרָהּ שֶׁנוֹעַד בַּמָּקוֹר
לְשַׁכְנֵעַ אֶת אֶלְעַד לָשׁוּב הַבַּיְתָהּ
וְהִסְתַיֵּם בְּגַל קוֹר בַּלֵּב
( וְיוֹדֵעַ דָּבָר חוֹשֵׁב, מָה? כֻּלְלוֹ כֶּלֶב ).
לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח אֵיךְ עָזְבָה בִּלְעֲדֵי אֶלְעָד
וְטָרְקָה אֶת דֶּלֶת בֵּיתֵנוּ
לֹא אֶסְלַח לָהּ שֶׁלִטְפָה אֶת זִיפּ בַּחֲטִיפָה
וּבְיַדָּהּ הַעֲטוּפָה כַּוָּנַת זָדוֹן שְׁקוּפָה
הִשְׁאִירָה אֶת שַׁעַר הֶחָצֵר שָׁעוּן אֶל מַשְׁקוֹפוֹ
וְכַלְבֵּנוּ זִיפּ (זִיפְת שֶׁכָּמוֹךָ, שֵׁם חִבָּה)
יָצָא אֶת הַשַּׁעַר בְּאוֹתוֹ לַיְלָה שָׁחוֹר
בְּחורֶף שְׁנַת תִּשְׁעִים וְאַחַת
וְשָׁכַח לַחֲזוֹר.
מִסְפָּר הַטֶּלֶפוֹן שֶׁלָנוּ נֶחֱרַת
בַּדִּסְקִית שֶׁתָּלִינוּ בְּקוֹלָרוֹ
וַאֲנִי בָּטוּחַ שֶׁזִיפּ אָהַב אוֹתָנוּ
בְּדַרְכּוֹ הַלַּבְּרָדוֹרִית- דְרוֹרִית
לָכֵן מַנִּיחַ שֶׁבִּזְמָנוֹ לֹא הֵרִים טֶלֶפוֹן
פָּשׁוּט כִּי לא הִבְחִין בַּתִּלְיוֹן.
רוֹאֵה הַחֶשְׁבּוֹן סוֹפֵר וְיוֹדֵעַ שֶׁמֵּת
אַךְ לַמְרוֹת שֶׁמָּנָה כִּמְעַט שְׁנוֹת דּוֹר
בְּכָל פַּעַם שֶׁמְסַמֵּן לַבְּרָדוֹר אֶת שַׁעַר הֶחָצֵר
קוֹרֵא לוֹ הַמְשׁוֹרֵר , זִיפּ! בְּתוֹר רֶטְרִיבֶר
הַאִם לֹא הִגִּיעַ זְמַן לְהַחֲזִיר עַצְמְךָ הַבַּיְתָה ?
כְּכֶלֶב נְחִיָּה, לְהַנְחוֹת אֵלֵינוּ אֶת לִבְּךָ הָעִוֵּר ?
וְזִיפּ מַטֶּה ראשׁוֹ בְּחֵן כְּמַאֲזִין
מִתְבּוֹנֵן בְּמַבַּט חוּם נוּגֶה
מְרַחְרֵחַ בְּאַפּוֹ הָרָגִישׁ סִרְחוֹן גַּעְגּוּעִים
וּמִסְתָּלֵק.
קצת קשה לעקוב אחרי כל הספור, אבל הבית האחרון יפה מאד. כל הנושא לא שגור, לא שחוק, מרענן.
סבינה, תודה על התגובה. אני בטוח שבקריאה נוספת הסיפור שבשיר יתבהר לך
יודע(ת) דבר אומר(ת)
כלב הוא נשמה נפלאה וקשר עמוק
אותי השיר מעציב ומרגש, אהוד
אבל נשארת עם אי הבהירות
אם טרקה את הדלת
זיפ היה כלב שחי בחוץ
ולא בבית?
יפה מאוד ההולכה מאלעד
אל זיפ אמא מול אבא
וזמן המלחמה
ביטוי נוגע ללב של הגעגוע
לא יכולה לדמיין את חיי בלי בוני שלי
סמדר, האם אני שומע נזיפה בקולך בענין הבית והחצר ? כדי שלא יהיו אי הבנות זיפ היה מהכלבים המאושרים שיכולים לבחור לגור גם בבית וגם בחצר פרטית (שהיום מתנחלים בה כמה חתולים שלא מגוש אמונים) . ובהיותו כלב גדול ואנרגטי מאוד העדיף הרבה פעמים את האפשרות לחיות בחוץ כמו כלב ולא בבית כמו בן אדם
אוהבת את זה מאוד, ספור שירי נוגע
תודה חני
זה מתאים גם לסיפור קצר, מעניין מאד , כל ההשתלשלות האם הדוחה את בנה והכלב הלא דחוי שאובד למי שיודע להכיל.
תודה אביטל
מכיל סיפור עצוב ואם הגברת לא סגרה בכוונה את השער, זו ממש רשעות.
כתוב יפה, מעניין ומותח
תודה לוסי. אני, אגב, לא רואה במחדל אמו של אלעד רשעות לשמה. אולי רשעות תת-מודעת, תכונה שניחונו בה הרבה צדיקים, או נכון יותר לומר, צדקנים.
ואולי הבעיה היא בדובר הספקן השופט לחומרה חוסר תשומת לב של אם במצוקה? ואולי הוא פוטר עצמו מייסורי מצפון על שלא הכניס את הכלב הביתה ? לאלוהי השירים הלא פתורים, פתרונים
הי אהוד, קראתי בשיר מעבר לכאב ולגעגוע גם את הכעס. האם כועסת שבנה עזב אותה ובאופן לא מודע היא מעזיבה לך סוג של "בן" גם כן. בתור שיר זה בנוי מעניין אולם לגוף המסופר אולי בעצם לאף אחד אין סיבות לכעס. בני בן השש עשרה אף הוא בחר לו כבר מזמן להתאמץ אצל חברה קרובה, ואני רק אסירת תודה לאותה משפחה שהיא קיימת, ושאם בני מרגיש צורך להיות מחוץ לביתי, אז שהנה הוא לא זרוק ברחובות. ואני לא כועסת ולא עצובה, ומבחינתי חשוב לי שהילד מוגן, בין אם זה תחת כנפיי ובין אם זה תחת כנפיים מאמצות.
וגם בעניין של זיפ יש יותר מקום להבנה ופחות מקום לכעס. אין מה לעשות בנושא הזה של כלבים ואורחים. פשוט, לא לכולם יש את המודעות לנושא כלב בחצר. אין להם בכלל הבנה של הקשר הזה שבין השער לבין הכלב, לבין האובדן הנוראי הזה שעלול להיווצר מחוסר המחשבה שלהם. בדרך כלל זה קורה מצד כאלה שאין להם כלב אבל לפעמים שער בחצר הוא גם למנוע מהילד הקטן לצאת לרחוב ועדיין קורה גם שאורחים את זה לא קולטים. בתור בעלת שער ואמא ובעלת כלב, ואחרי מספר תקריות מפחידות שגרמו לי לקלוט שהאחריות כולה עלי, זה נהיה חרוט בי לומר לכל מי שנכנס לזכור לסגור את השער ויתרה מכך, ליתר ביטחון אני יוצאת אחריהם ובודקת. טוב, בעצם, הייתי צריכה לכתוב בזמן עבר. היום הילדים גדולים והכלב לצערי, מאולץ להיות קשור ברוב שעות היום. (במיוחד לאחר שבנו ברח ונעלם).
אכן, הנעדרים, תם ולא נשלם לעולם.
סיגל אני גם עזבתי את הבית בגיל 16 משובת נעורים לתקופה די ארוכה ותמיד חשתי שבדעסד זה היה מוקדם מידי ולחלוטין לא בשל.
כל ילד נורא רוצה שילחמו עליו, גם אם הוא מראה פרצוף של מסתדר לבד במיוחד בגיל הזה, וגם לי יש מתבגרות , אני לא בשום עמדה רק ממליצה בחום שאולי בכל זאת תנסי בכל דרך שהיא להחזיר אותו, בפיתוי, שיחה, לא בטוח שיודעים מה בוחרים בגיל הזה.
מאחלת לך כל- טוב.
סיגל יקירתי, תגובתך המענינת מעידה שהשיר עובד במובן שהוא מעורר רגש אצל הקוראת ועל כך אני שמח. מעבר לכך אני רוצה להעיר שזהו אינו שיר וידויי אוטוביאוגרפי ואיני מתחייב ל'אמיתות' האירועים והרגשות המתוארים בו.