גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
מדוע רשות הטבע והגנים לוכדת ומחסלת את העורב האפור ? שואלים חוקרים שטוענים שהציפור שניחנה בתבונה ובהומור שחור, פשוט אינה מובנת….
( קטע מכותרת מאמר בעיתון הארץ)
עוֹרֵב לַקְחָן מָצָא דַּג לְטֶרֶף
כִּסָּה בְּבַרְדָס שָׁחוֹר אֶת פַּרְצוּפוֹ
וּבְעוֹדוֹ קוֹרֵעַ נֵתַח נוֹטֵף דָּם
נָחַת בְּסָמוּךְ לוֹ עוֹרֵב רָעֵב.
כִּתֵּת הַלַּקְחָן מָקוֹרוֹ לְחֶרֶב
שְׁלָפָהּ מִנְדַן הַקֶּרֶב
לְהַרְתִיעַ אוֹרֵב מֵהִתְקָרֵב
וּבְעוֹד הַנִּצִּים אוֹחֲזִים בַּטֶּרֶף
קוֹרְעִים בְּלִי הֶרֶף, קְרַע-קְרַע
וְהִנֵּה גִּיחַת קְרַב מִכִּוּוּן הַזְרִיחָה
עוֹרֵב-אוֹיֵב חוֹטֵף אֶת הַמִּנְחָה
וְטָס לְקִנּוֹ לְטוֹרְפָהּ בְּבִטְחָה.
עָבַר בַּזִּירָה בְּחִיר הַבְּרִיאָה
רָאָה שֶׁעוֹרֵב לְעוֹרֵב, אָדָם
וְאָדָם אֶת בְּנֵי מִינוֹ אֵינוֹ אוֹהֵב
לָכֵן הוֹצִיא לָעוֹרֵב דִּין רוֹדֵף
וַיְהִי הָאָדָם לָעוֹרֵב, זְאֵב.
למר פדרמן
גם לי סיפור עם ערוב
קראתיו אורב
הוא מעט אדגר פה
עשיתיו כמעט שיר עם – אולי אתה לא מכיר, או אחרים גם לא?
הנהו – (ומי שמכיר, אולי יהיה לו נעים להיסכר).
הָאוֹרֵב (אוֹ הָאוֹרֶבֶת)
מְעַט א.א. פֹּה.
תִּרְגֵּם-אִבֵּד: מ. גַּנָּן
פַּעַם בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, בִּשְׁעַת נַחְס שֶׁאֵין עוֹד דַּי לָהּ
בְּעוֹדִי דּוֹגֵר עַל אֹסֶף כִּרְכֵי כְּתָב שָׁכוּחַ בָּעִתּוֹן,
כִּמְעַט נִרְדַּמְתִּי, אַךְ הִנֵּה קַמְתִּי כִּי בַּרְנַשׁ טַרְדָן קָרָא פִּתְאוֹם,
בַּרְנַשׁ אוֹרֵחַ עָלַי טוֹרֵחַ, טוֹרֵחַ לִדְפֹּק לִי בַּחַלּוֹן,
– זֶה הַכֹּל, וְלֹא חֲלוֹם.
בֶּטַח אֶזְכֹּר אֶת אוֹתוֹ יוֹם כְּפוֹר
צְלָלִים רָקְדוּ וְאוֹר בַּחֶדֶר מֵהַתַּנּוּר מֵפִיץ הַחֹם,
וּלְוַאי כְּבָר בֹּקֶר, יָבוֹא יוֹסִי וּנְשַׂחֵק פּוֹקֶר,
אֶשְׁכַּח מִצַּעַר, מַס הַכְנָסָה, הַבּוֹס – (הַטּוֹן!)
וְכָל הַנַּחְס, הַבְּעָיוֹת, פִּצְצוֹת אָטוֹם…
אֶשְׁכְּחֵם כֻּלָּם עַד תֹּם.
וְהַבַּיִת מָלֵא לָחַשׁ, בַּוִּילוֹנוֹת הִכָּה רַחַשׁ:
כָּל הַחַיִּים הֵם רַק כַּחַשׁ, אָמַר לִבִּי, אֵין מְתֹם,
מָקוֹם פָּנוּי מִזֶּבֶל, חָרָה, אֵין כָּל תֹּכֶן, הַכֹּל טָרָה:
בַּרְנַשׁ אוֹרֵחַ עָלַי טוֹרֵחַ, הוּא דּוֹפֵק לִי בַּחַלּוֹן!
זֶה הַכֹּל, וְלֹא חֲלוֹם.
אָז נִמְאַס לִי, וְאָמַרְתִּי, נִרְאֶה מַה זֶּה (הִתְחָרַטְתִּי),
אִישׁ! אָמַרְתִּי, אוֹ גִיבֶרֶת! יַלּלָּה, מַסְפִּיק, בּוּם בּוּם בּוֹם!
הָאֱמֶת: נִמְנַמְתִּי, וְהִפְרַעְתְּ לִי, עַד שֶׁקַּמְתִּי, מִשְׁנָתִי הִנֵּה שֻׁקַּמְתִּי:
עָשִׂית אָבָק, אֵין לְהַכְחִישׁ, עַד כִּי – חַיָּה? אָדָם? אִשָּׁה אוֹ אִישׁ?
וְעָזַבְתִּי אֶת זֶה, אַךְ שַׁבְתִּי: כִּי חָשַׁבְתִּי: חֵי מָרוֹם,
שִׁמְעִי-נָא! לְטַרְדָנִים פֹּה אֵין מָקוֹם.
שׁוּב הִקְשַׁבְתִּי, הִתְבּוֹנַנְתִּי, נִים-לֹא-נִים, לְתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, לֹא מֵבִין
מַה זֶּה, מִי זֶה, מַה קּוֹרֶה פֹּה, מְקַשְׁקֵשׁ לִי בַּקּוּמְקוֹם,
אַךְ הִנֵּה חָזַר הַשֶּׁקֶט, לֹא הָיָה קוֹל אוֹ אוֹת אַחֶרֶת
וְאַךְ מִלָּה אַחַת אָזְנִי שׁוֹמַעַת – לֹא יִהְיֶה לְךָ כְּבָר נָחַת:
זֶה הַלַּחַשׁ, וְקוֹל עָלָה, הֵד, כְּקוֹל פִּיתוֹם –
לִסְתָם טַרְדָנִים פֹּה אֵין מָקוֹם.
דַּי כָּעַסְתִּי, כִּי מַה זֶּה אוֹמֵר פֹּה,
אוּלַי בְּכָל זֹאת הָאִישׁ הָלַךְ לוֹ, אֲבָל – אֵיפֹה!
שׁוּב הָרַחַשׁ שֶׁשָּׁמַעְתִּי חָזַר, נִשְׁמַע שׁוּב בַּחַלּוֹן.
אפרודיטה (=לינור) על הָאֲוָז
בֶּטַח שָׁכַחְתִּי לִסְגֹּר תַּ'תְּרִיס, אָמַרְתִּי,
בּוֹא נִרְאֶה, אִם אָמְנָם סָגַרְתִּי, קוּם, אָדָם, וְקוּמָה קוֹם!
אוּסְכּוּת, לִבִּי, הֵרָגַע נָא רֶגַע, וּבְדֹק: אוּלַי זֶה רוּחַ?
וְנַעֲנֵיתִי: "מַה פִּתְאוֹם?!"
אָז רָאִיתִי: עַל הָאָח פֹּה הִתְיַשְּׁבָה צִפּוֹר פֻּחְלָץ,
– סָתַם מִפְלֶצֶת מְצַיֶּצֶת זוֹ, הַצִּפּוֹר הַמְּפֻחְלֶצֶת, –
עַל הָאָח לָהּ הִתְיַשְּׁבָה הִיא, זֶה מָקוֹם אוֹתָהּ חָשְׁבָה הִיא
לְנָאֶה לָהּ כִּמְקוֹם קֶבַע, וְיָשְׁבָה שָׁם כְּשָׁעָה וָרֶבַע
וְקִשְׁקְשָׁה בְּשָׂפָה לֹא לָהּ, כְּמוֹ פַּעַם לוֹלָה
שֶׁהִתְמַחֲתָה בְּרִקּוּד עַל חֶבֶל וְכָל מִינִי מַעֲשֵׂי הֶבֶל
וְיָדְעָה גַּם שְׂפַת פִּיתוֹם:
וְכָךְ יָשְׁבָה לָהּ שָׁם אוֹמֶרֶת:
"מַה פִּתְאוֹם".
תמונה משפחתית עם דג
יַלּלָּה, אוּדְרוּבּ! כָּךְ אָמַרְתִּי, הִנֵּה נִגְמַר כְּבָר הַפַּרְטִי,
אַךְ צִפּוֹר זוֹ, בַּת קִרְקָס, לֹא הֵבִינָה שֶׁנִּמְאַס!
יַלּלָּה, עוּפִי מִפֹּה, אִיכְסָה, נִמְאַסְתְּ כְּבָר, כִּי כֻּלֵּךְ פִיכְסָה,
הִתְחָפְפִי, הֵן אָמַרְתִּי, אִתָּךְ בַּזֶּה הִנֵּה גָּמַרְתִּי!
עוּפִי לִי מֵהָעֵינַיִם, וְאִם לֹא נִמְאַס לָךְ כְּבָר בֵּינְתַיִם
טַפְּסִי עַל קִיר וְלֹא עָלַי!
אָמַרְתִּי לָךְ! מַסְפִּיק וְדַי!
עוּפִי לָךְ אֶל שְׁמֵי מָרוֹם!
אַךְ הִיא עָנְתָה: "מַה פִּתְאוֹם?"
מִי צָרִיךְ פֹּה בְּתוֹךְ הַבַּיִת כָּזוֹ צִפּוֹר? וְלוּ לְפַּיִט.
אַךְ הִיא "עָדִיף מִדַּבֵּר אֶל קִיר קַר: אוּלַי מוּטַב שֶׁנַּכִּיר כְּבָר?"
"הֵן לֹא בְּלִי-שֵׁם אַתּ"ְ, נֶעֱתַרְתִּי," חָלִילָה וְחָס", אָמַרְתִּי,
"הֵן אֵין שְׁמֵךְ סְתָם כָּךְ – זֶה שֵׁם? 'צִפּוֹר'"?
"לֹא", הִיא אָמְרָה – "שְׁמִי לֶנוֹר".
אַךְ פְּתָאִים רַק יַאֲמִינוּ כִּי אֲפִלּוּ בְּיָמֵינוּ
עוֹד קַיֶּמֶת כָּזוֹ צִפּוֹר,
וְהִיא יוֹשֶׁבֶת, מְפֻחְלֶצֶת, עַל רֹאשׁ פֶּסֶל וְהִיא בַּת דְּרוֹר:
מִתְעוֹפֶפֶת, מְשׂוֹחַחַת, וְכָךְ יוֹשֶׁבֶת לָהּ בְּנַחַת
אֶת הַמֹּחַ מְבַלְבֶּלֶת וּבְעֵינֶיהָ מְפַלְבֶּלֶת
וְכֻלָּהּ אַךְ זֹךְ וְטֹהַר, חָכְמָה וְתֹם,
וּתְשׁוּבָתָהּ הַקּוֹלַעַת: "מַה פִּתְאוֹם".
סיפור עם עורב, כמובן.
מר גנן היקר, לא הבנתי את תגובתך אלא כרצון להתהדר בעורב טַוָסי משלך, אך גם זה עדיף על השתיקה הרועמת של שאר ציפורי השיר המקננות בבלוגיה
אהוד יפה שיר המשל שלך ובקשר לעורבים הם מבריחים את הצפורים האחרות, בתל אביב היו פעם חוחיות עכשיו יש עורבים{גם זה מתקשר לשירך}
חני, אכן בתל-אביב חיו עד לפני מאה שנים כל מיני חיות והיום תמצאי שם בעיקר בני אדם הטורפים זה את זה בעיניים ובפה , וכשנופלת הזדמנות, הפה המטאפורי הופך למלתעות נוטפות דם.