נדודי הדאגה
בְּעִקְבוֹת יְלָדיך נוֹדֶדֶת הַדְאָגָה
תְּחִילָה מְמָלֵאת אֶת בֵּיתך בְּבִכְיָם
אַחַר-כָּךְ יוֹרֶדֶת לַרְחוֹב, הוֹלֶכֶת לַגַּן
מַרְחִיקָה עַד לְבֵית הַסֵּפֶר
חוֹצָה כְּבִישִׁים אֲדֻמִּים בְּדַרְכָּם
בַּחוּפְשׁוֹת מִצְטָרֶפֶת לְטִיּוּלֵי הַתְּנוּעָה
מַגִּיעָה לְשִׂיאָה עִם גִּיּוּסָם לַצָּבָא
יֵשׁ לָהּ זְמַן וְסַבְלָנוּת לְכֻלָּם
וּלְכָל אֶחָד בְּנִפְרָד
בְּעִקְבוֹת בְּכוֹרך, נוֹסֶקֶת לַשְּׁחָקִים
חוֹשֶׁשֶׁת מֵהִתְרַסְקוּת עֵקֶב טָעוּת נִוּוּט
אַנְחַת הָרְוָחָה בְּעִקְבוֹת הָהַדָּחָה
מַנְחִיתָה אוֹתָה בְּחֵילוֹת הַיַּבָּשָׁה
וּכְבָר אֵין לָהּ בּוּשָׁה
סָרֵב לְשָׁרֵת בַּשְׁטָחִים
אַל תִּתְנַדֵּב לַצַּנְחָנִים
עָדִיף שֶׁתַּחֲזוֹר בִּתְּשׁוּבָה
תְּשָרֵת בַּטַּנְק שֶׁל חבּ"ד
וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה שֶׁל הַמג"ד
וְשֶׁלֹּא תָּעֵז לְהִתְרוֹצֵץ בַּדְרָכִים
אוֹטוֹבּוּסִים מִתְפּוֹצְצִים
וּבְחֻפְשָׁתוֹ, נוֹדֶדֶת שְׁנָתָהּ
מְקוֹמוֹת הַבִּלּוּי מֻפְצָצִים
נֶהָגִים שׁוֹטִים– שׁוֹתִים וְנוֹהֲגִים
רַק הוּא מִשְׁתַחְרֵר
וְאִתּוֹ הִיא מְהַגֶּרֶת
אַל תִּתְרַסֵּק בְּטִפּוּס הָרִים
אַל תִּפּוֹל בִּזְרוֹעוֹת לוּסִי
הַמַּבְטִיחָה לְךָ שְׁמֵי יַהֲלוֹמִים
וְהִנֵּה מִתְפָּרֶצֶת לָהּ אֲחֶרֶת
הַבֵּן הַשֵּׁנִי מִתְנַדֵּב לַסַּיֶּרֶת
הַדְּאָגָה יוֹרֶדֶת לַמַּחְתֶרֶת
לְטַעֲנָתוֹ הִיא חַסְרַת בָּסִיס
אַך לַמְרוֹת זאת לא מְוַתֶּרֶת
נוֹדֶדֶת בְּעִקְבוֹת הַשְׁמוּעָה
חוֹצָה גְּבוּלוֹת הִגָּיוֹן
קוֹפֶצֶת לְקוֹל צִלְצוּל הַטֶּלֶפוֹן
נֶחֱרֶדֶת מִכָּל דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת
וּבְעֶצֶם רַק רָצִיתִי לְסַפֵּר
שֶׁהַבּוֹקֶר הִתְגַיְסָה בִּתִּי הַצְעִירָה
וְלִפְנֵי הַשָּׁעוֹן, בְּחָמֵשׁ וַעֲשָׂרָה
דְּאָגָה חֲדָשָׁה הִתְעוֹרְרָה.
יפה
אני דואגת כל הזמן.
אומר לך מה , כשיש סביבך הרבה ילדים דואגים פחות.
הרעש מרגיע.
וכשנשאר האחרון כמה דואגים, יצא ? מתי יחזור? הנהגים מטורפים ועוד.
שיר מדבר.
אז הנה דברתי.
יפה דיברת אביטל. והנה משהו שמאחד אותנו, הדאגה ההורית
כל כך נכון, הדאגות האין סופיות המתגלגלות בשירך
אהוד, לדאגות יש ביוריתמוס מעצבן.
אני איתך במאבקך הצודק, להפסיק לדאוג, אפילו שזה קשה.
תמי, מצטרף למלחמתך הצודקת בדאגה, בעצב, בגעגועים ובכלל ברגשות חסרי תועלת המרחיקים את האנושות ממטרתה – להפוך אותנו בני האדם לרובוטים תכליתיים