טוב מאד, האירוניה והכאב עוברים בחדות.
הייתי שוקל את נחיצותה של השורה השניה בבית השני, האם יש בה מעין משחק מילים? אח (קרוב משפחה -בניגוד לזר) ואח (של בית חולים).
אתה כבר מכיר את דעתי שחידודי מילים (בהקשרים מסוימים) גורעים מהאפקט הרגשי ומושכים את תשומת הלב אל "המשחק".
גיורא, הפעם אני חולק עליך. זה אינו חידוד לשמו – זה חלק משמעותי מתמונת, או נכון יותר מרצף תמונות סצנת המוות. בשתי השורות הקצרות מסופר איזה אח נוכח ומכך משתמע איזה אח לא נוכח
אי אפשר להתעלם ,אהוד, מכפל המשמעות האירוני של הכותרת ושל המילה "אח". משחק המשמעויות הזה המגלה טפח ומכסה טפחיים ,הוא שמאפשר אותו מגוון קריאות, שציינתי למעלה בתגובתי
שלום אהוד
אני מבין למה אתה מתכוון ,אבל נדמה לי שפה אנחנו נכנסים לבעיה נוספת הקשורה למלאכת השיר. בעיה שנתקלתי בה בשיר האחרון שכתבתי.
אסביר את עצמי:ניסיתי (בשיר שלי) למצא את הגבול הדק בין רמיזה על עניין מסוים ובין הטחת אותו עניין בפרצוף. כידוע לך מדובר במציאת המינון הנכון. כמה מלח נכניס לתבשיל לפני שנקדיח אותו.
נדמה היה לי שכל האינפורמציה הרלוונטית "לפענוח" נמצאת בשיר. נתתי אותו למישהו "אובייקטיבי" ,אינטילגנטי וקורא שירה מיומן אך כזה שלא יודע עלי פרטים מסוימים. ואכן הסתבר ש "מי שמכיר" מזהה מיד על מה מדובר ומי "שלא מכיר" לא יכול לזהות את הסמנים.
כתוצאה מאבחנה זו הוספתי לאט לאט עוד "מלח". עד שהגעתי למינון המתאים.
אני מבין שבמקרה הזה "האח" הוא יותר מחידוד. אבל השאלה היא האם הקורא הסביר (אם יש דבר כזה) יכול לחוש במתח הפנים משפחתי שאתה (כך נדמה לי) רומז אליו.
שלך
גיורא
אני רואה שהולכתי שולל בגלל (על ידי עצמי) ההקשר של בית החולים ומזכרוני את ההליכים שם.
אך זה מוביל לשאלה נוספת שגם בה התלבטתי באותו שיר שאני מדבר עליו. עד כמה חשוב לך להיות בהיר.
אני יודע שרוב המשוררים שמחים ששיריהם מתפרשים בכמה צורות. גם אני לעיתים קרובות פותח את השיר במכוון לכמה כיוונים. אך לעיתים אני רוצה שיבינו בדיוק "למה התכוון המשורר" ושהתהליך הרגשי אצל הקורא יגרם לא בזכות תהליך פענוח השיר ולא בזכות הקריאות השונות אלא בזכות הדרך שבה הדברים נאמרו וכמובן בזכות מה שכתוב בשיר.
גיורא , לדעתי כתיבת שיר מתוך מחשבה איך יקראו אותו היא כתיבה ממקום לא מוצלח. התיחסות כזו לשירה נראית לי מידי טכנית. גם המחשבה שיש קורא שירה מיומן מפחיתה את הקסם שיש בשירה. שלא לדבר שלפי התאור שלך כתיבת שיר דומה לאפיית עוגה.
אני מוצא בשירה הרבה יותר. לעתים שיר נכנס אליך דרך העור ולא דרך העיניים או האוזניים. לעתים שיר טוב הוא סתום לחלוטין מבחינת הבנת הנקרא אך למשל יכול על הלשון בצורה מרגשת
לעתים אתה מרגיש ששיר הוא טוב ואינך יכול לנמק מדוע.
בכל מקרה אשמח לפתח דיון בנושא
ברור לי שיש כמה גישות שכל אחת מהן מתאימה לכותב ולאישיותו. זה לא שאני חושב שיש "מרשם". אבל אני נוהג לאחר כתיבת הטיוטה הראשונית לערוך שינויים בהתאם לשיר ובהתאם לערכים הפואטיים שבהם אני מאמין.
בסופו של דבר, מה שקובע הוא כמובן מבחן התוצאה.
אני תמיד יכול לחקור ולדעת מדוע שיר מצא חן בעיני. אבל זה דורש חשיבה מעמיקה שלא תמיד יש חשק לעשותה.
אני מודה (אני יודע שתכף יעופו הבליסטראות עלי) אבל אני בהחלט רואה מול עיני את הקורא וחושב עליו.
הקורא צריך להיות אדם אינטילגנטי ורגיש, ממש כמוני. בעצם, הקורא שאני רואה נגד עיני הוא -אני, אך הוא חף מהידע האינפרמטיבי והרגשי שהניע אותי לכתוב את השיר. הוא מבחינה זו טבולה ראסה. אני רוצה שהוא יסיים את קריאת השיר עם אפשרות לפענח את האינפורמציה הפיזית והרגשית שיש בשיר ושנוסף לכך גם רוצה שיגע בקורא.
לגעת ,אין פרושו שהקורא צריך להסכים או להרגיש מה שאני מרגיש. מבחינתי שיכעס ,ישנא , יתעצבן. אבל שהשיר יגע בעצביו.
בענין הבליסטראות, איש רודף שלום אנוכי. ובענין תהליך הכתיבה, כל אחד מוצא את הנתיב המתאים לו. דוד אבידן התפאר שהוא משורר של טיוטה אחת. אני, שהכינוי משורר עדיין גורם לי מבוכה, יכול להעיד על עצמי שלעיתים נדירות יוצא לי שיר במכה. בדרך כלל אני כותב מאה טיוטות וקורא אותן בקול רם ולעתים מקליט ומקשיב להקלטה שזה קצת כמו לשמוע שיר של מישהו אחר. ומה שאני מנסה לעשות זה לא להתאהב במילים ולמחוק ולמחוק עד שאני מרגיש שאין מילה מיותרת וההברקה הלשונית אם ישנה משרתת את השיר ולא הוא אותה. ואז אני מניח לשיר לתפוח בשקט בחשכת המגרה הוירטואלית ומנסה לשכוח ממנו לתקופה מסוימת ואז שב להתקיפו ומשליכו לפח ורק אם הוא נלחם בתוקף על חייו ומשכנע אותי שהעולם איתו יהיה טוב מהעולם בלעדיו אני מוציאו לאור.
השירים הגרועים שלי הם אלה שמקצרים את התהליכים מדלגים על שלבים ורצים לספר לחבר'ה אודות הביצועים המפוארים שלהם
גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
טוב מאד, האירוניה והכאב עוברים בחדות.
הייתי שוקל את נחיצותה של השורה השניה בבית השני, האם יש בה מעין משחק מילים? אח (קרוב משפחה -בניגוד לזר) ואח (של בית חולים).
אתה כבר מכיר את דעתי שחידודי מילים (בהקשרים מסוימים) גורעים מהאפקט הרגשי ומושכים את תשומת הלב אל "המשחק".
שיר טוב ,אהוד, מעט המכיל את המרובה המאפשר מגוון קריאות . אהבתי
תודה חנה
גיורא, הפעם אני חולק עליך. זה אינו חידוד לשמו – זה חלק משמעותי מתמונת, או נכון יותר מרצף תמונות סצנת המוות. בשתי השורות הקצרות מסופר איזה אח נוכח ומכך משתמע איזה אח לא נוכח
אי אפשר להתעלם ,אהוד, מכפל המשמעות האירוני של הכותרת ושל המילה "אח". משחק המשמעויות הזה המגלה טפח ומכסה טפחיים ,הוא שמאפשר אותו מגוון קריאות, שציינתי למעלה בתגובתי
שלום אהוד
אני מבין למה אתה מתכוון ,אבל נדמה לי שפה אנחנו נכנסים לבעיה נוספת הקשורה למלאכת השיר. בעיה שנתקלתי בה בשיר האחרון שכתבתי.
אסביר את עצמי:ניסיתי (בשיר שלי) למצא את הגבול הדק בין רמיזה על עניין מסוים ובין הטחת אותו עניין בפרצוף. כידוע לך מדובר במציאת המינון הנכון. כמה מלח נכניס לתבשיל לפני שנקדיח אותו.
נדמה היה לי שכל האינפורמציה הרלוונטית "לפענוח" נמצאת בשיר. נתתי אותו למישהו "אובייקטיבי" ,אינטילגנטי וקורא שירה מיומן אך כזה שלא יודע עלי פרטים מסוימים. ואכן הסתבר ש "מי שמכיר" מזהה מיד על מה מדובר ומי "שלא מכיר" לא יכול לזהות את הסמנים.
כתוצאה מאבחנה זו הוספתי לאט לאט עוד "מלח". עד שהגעתי למינון המתאים.
אני מבין שבמקרה הזה "האח" הוא יותר מחידוד. אבל השאלה היא האם הקורא הסביר (אם יש דבר כזה) יכול לחוש במתח הפנים משפחתי שאתה (כך נדמה לי) רומז אליו.
שלך
גיורא
אני רואה שהולכתי שולל בגלל (על ידי עצמי) ההקשר של בית החולים ומזכרוני את ההליכים שם.
אך זה מוביל לשאלה נוספת שגם בה התלבטתי באותו שיר שאני מדבר עליו. עד כמה חשוב לך להיות בהיר.
אני יודע שרוב המשוררים שמחים ששיריהם מתפרשים בכמה צורות. גם אני לעיתים קרובות פותח את השיר במכוון לכמה כיוונים. אך לעיתים אני רוצה שיבינו בדיוק "למה התכוון המשורר" ושהתהליך הרגשי אצל הקורא יגרם לא בזכות תהליך פענוח השיר ולא בזכות הקריאות השונות אלא בזכות הדרך שבה הדברים נאמרו וכמובן בזכות מה שכתוב בשיר.
גיורא , לדעתי כתיבת שיר מתוך מחשבה איך יקראו אותו היא כתיבה ממקום לא מוצלח. התיחסות כזו לשירה נראית לי מידי טכנית. גם המחשבה שיש קורא שירה מיומן מפחיתה את הקסם שיש בשירה. שלא לדבר שלפי התאור שלך כתיבת שיר דומה לאפיית עוגה.
אני מוצא בשירה הרבה יותר. לעתים שיר נכנס אליך דרך העור ולא דרך העיניים או האוזניים. לעתים שיר טוב הוא סתום לחלוטין מבחינת הבנת הנקרא אך למשל יכול על הלשון בצורה מרגשת
לעתים אתה מרגיש ששיר הוא טוב ואינך יכול לנמק מדוע.
בכל מקרה אשמח לפתח דיון בנושא
צ.ל. להתנגן על הלשון
שלום אהוד
ברור לי שיש כמה גישות שכל אחת מהן מתאימה לכותב ולאישיותו. זה לא שאני חושב שיש "מרשם". אבל אני נוהג לאחר כתיבת הטיוטה הראשונית לערוך שינויים בהתאם לשיר ובהתאם לערכים הפואטיים שבהם אני מאמין.
בסופו של דבר, מה שקובע הוא כמובן מבחן התוצאה.
אני תמיד יכול לחקור ולדעת מדוע שיר מצא חן בעיני. אבל זה דורש חשיבה מעמיקה שלא תמיד יש חשק לעשותה.
אני מודה (אני יודע שתכף יעופו הבליסטראות עלי) אבל אני בהחלט רואה מול עיני את הקורא וחושב עליו.
הקורא צריך להיות אדם אינטילגנטי ורגיש, ממש כמוני. בעצם, הקורא שאני רואה נגד עיני הוא -אני, אך הוא חף מהידע האינפרמטיבי והרגשי שהניע אותי לכתוב את השיר. הוא מבחינה זו טבולה ראסה. אני רוצה שהוא יסיים את קריאת השיר עם אפשרות לפענח את האינפורמציה הפיזית והרגשית שיש בשיר ושנוסף לכך גם רוצה שיגע בקורא.
לגעת ,אין פרושו שהקורא צריך להסכים או להרגיש מה שאני מרגיש. מבחינתי שיכעס ,ישנא , יתעצבן. אבל שהשיר יגע בעצביו.
אך, כמו שאמרתי ,מה שקובע הוא מבחן התוצאה.
בענין הבליסטראות, איש רודף שלום אנוכי. ובענין תהליך הכתיבה, כל אחד מוצא את הנתיב המתאים לו. דוד אבידן התפאר שהוא משורר של טיוטה אחת. אני, שהכינוי משורר עדיין גורם לי מבוכה, יכול להעיד על עצמי שלעיתים נדירות יוצא לי שיר במכה. בדרך כלל אני כותב מאה טיוטות וקורא אותן בקול רם ולעתים מקליט ומקשיב להקלטה שזה קצת כמו לשמוע שיר של מישהו אחר. ומה שאני מנסה לעשות זה לא להתאהב במילים ולמחוק ולמחוק עד שאני מרגיש שאין מילה מיותרת וההברקה הלשונית אם ישנה משרתת את השיר ולא הוא אותה. ואז אני מניח לשיר לתפוח בשקט בחשכת המגרה הוירטואלית ומנסה לשכוח ממנו לתקופה מסוימת ואז שב להתקיפו ומשליכו לפח ורק אם הוא נלחם בתוקף על חייו ומשכנע אותי שהעולם איתו יהיה טוב מהעולם בלעדיו אני מוציאו לאור.
השירים הגרועים שלי הם אלה שמקצרים את התהליכים מדלגים על שלבים ורצים לספר לחבר'ה אודות הביצועים המפוארים שלהם
איך שיר קצר שואב מאיתנו כל כך הרבה מילים ?
על כל מה שכתבת כאן אני חותם.
אהוד שלוש השורות הראשונות הן מעין הייקו טוב
תודה חני
לבך נצח
הרחיב דפנותיו וכו'
זר בלבוש אח
החליף וכו'
[אם מותר לי,קצר וקולע ללב הכאב}
שיר חותך.
לרות, אכן חדות כאב האובדן, יש ואינה מתקהה
קצר וכואב !
ובעניין סוגיית הניקוד שנידונה : "פרויקט פרדות" ?! זה נשמע כמו קריאה להצטרפות לגדוד ההוא שטרומפלדור היה חבר בו 🙂
נאסר עלינו על ידי ההנהלה לנקד את הכותרות – התרופה במקרה זה היא כתיב מלא ותודה על ההערה
מאוד יפה אהוד
מאוד מדברת אלי העדרותה של התמונה.
תודה סמדר, ותגובתך משמעותית לי שכן יצירתך משופעת בתמונות.
ואכן, מהעולם הבא לא שולחים לנו הרבה תמונות