גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
[תנועות מחאה]
1)
הַיָּם אָזַר רוּחַ,
בִּסְעָרָה חָרְפִּית סְפּוֹנְטָנִית
שָׁפַךְ מְרֵרָתוֹ עַל הַחוֹף
הֵקִיא מִלְיוֹן חַלּוּקֵי אֲבָנִים
שֶׁנִּזְרְקוּ עָלָיו, חַדִּים
אֶחָד בְּכָל יוֹם
בְּלִי לְהָבִין,
יֵשׁ לוֹ זִכָּרוֹן פְּרֵהִיסְטוֹרִי.
2)
מְעַשֵּׁן כָּבֵד הַיָּם
בְּשֹׁךְ סַעֲרַת רוּחוֹ
מִלְיוֹן בְּדָלִים
זְרוּקִים בְּמַאֲפֵרַת חוֹפוֹ
וְשָׁם וּפֹה, מַצִּית.
יפה מאוד, שניהם.
מאפרת חופו! כמה יפה וכמה מבלבל, מים לאין סוף, חול מקבל הכל. ואנו בין הבדלים…
מאוד צלול וקולע, חד ומצטלצל ללא הכותרת המגמתית.
אהבתי את השני ואהבתי את תנועה ההקאה.
אבל לא הבנתי את הקשר לכותרת.
ללוסי ולבנה.
לגבי הכותרת
הרי לא נחשוד בים ( אחד מכלי הביטוי של אלוהים שנאלם דום מאז הוציא לאור את התנ"ך) שהוא שהוא עושה דברים סתם כך.
– באותו נושא, אני מפנה אתכן גם לפוסט שאני מפרסם היום
אני אוהבת את ריח הים הנודף מן הטקסט. מורגש שהיית שם על החוף.
סבינה, אני נמצא על חוף הים, יום-יום
ובמשך השנים אני לומד את שפתו מתוך
רצון להתמנות לדובר שפת הים
הים גם נשקף מחלונות ביתי שעומד על הר הכרמל
הי אהוד, נהניתי לקרוא על תנועות המחאה ללא מילים שעושים הגלים כנגד החוף, החלוקים והבדלים. גם בחלק הריק שבתחילת הפוסט צייר לי דמיוני תנועות מחאה של משורר כנגד הצורך במילים לביטוי את ה-בלי מילים של רצונו.
אגב זה ממש יותר מזיכרון הסטרי זה כבר פנקס רשימות שחור עם הקצף הזה שלו, אבל הוא כזה חמוד.
סיגל, חמוד-חמוד, אבל לא הייתי נכנס לתוכו בלי לדעת לשחות ובלי לברר מה מצב רוחו
אהבתי את השיר השני, אהוד. בשתי השורות הראשונות אני שומעת את רוח הים.
"מאפרת חופו" – יופי!
תודה תלמה על התגובה.
מענין השימוש במילה שומעת בהתיחסות
לרוח הים. כשאני מדבר בשפת הים
אני חש את סערת רוחו בכל חושַי