הרכבת של סבינה הזכירה לי את הרכבת של שבע
שיצאה מתחנת חוף הכרמל בכוון דרומה בפברואר 2001
שיצאה מתחנת חוף הכרמל בכוון דרומה בפברואר 2001
הוֹלֵךְ עַל שְׂפַת הַיָּם
חוֹלֶפֶת לְיָדִי הָרַכֶּבֶת שֶׁל שֶׁבַע
מְמַלְמֵל תְּפִלָּה לִשְׁלוֹמָהּ
מְלַטֵּף אוֹתָהּ בְּמַבַּט
יַלְדִי מַפְלִיג בָּהּ לַצָּבָא
עַל צַוָּארוֹ דִסְקִית מֻסְוָה
בְּכִיסוֹ פִּנְקָס שָׁבוּי
תַּחְבֹּשֶת אִישִׁית
הוֹלֵךְ עַל שְׂפַת אוֹקְיָנוֹס דְּאָגָה
יַלְדִי נִשְׁמָט מֵאֲחִיזָתִי
בְּהֶתְאֵם לְלוּחַ הַזְמָנִים .
גם כשאנחנו נשארים מאחור אנחנו ברוחנו ברכבת כל שהיא
משלים עצמנו שאנחנו מצליחים להגן על הילדים.
למר אהוד,
רכבת סבינה עוררה גם אצלך זכרונות.
גם אלי דיברה. לכל אחד מאיתנו רכבת אחרת. לכל אחד מאיתנו רכבת אחרת. אצלי רכבות נוסעות – מאז שהן נוסעות – ואני בהן – למחנות בגרמניה. כמה טוב, טוב מאד!! שכיום אסוציאציות כאלה בלב הכותבים בארץ אינן מתעוררות. (זו הערה מסכנה וצדדית, לדעתי).
משה, רעי לבלוגיה (אני מעדיף, רעי לעט אך איני רוצה להשמע כעובר בטל). ראשית איני תמיד מתוק אך אפשר לוותר על המר ולהתפשר על חמוץ-מתוק. ולגופה של רכבת. רכבת היא מוטיב חזק בספרות ובשירה, אפשר לומר, מוטיב לוקומוטיבי.
רכבות מתקשרות לפי יעדן, בין השאר, לאהבה לגעגועים לתקוה לחששות לאכזבה ולמוות. ויש רכבות חד- כיווניות ואחרות שמחזירות אותך לנקודת המוצא כשאתה אולי אחר מזה שיצא למסע. רכבות זה נופים חולפים, זה שותפים למסע. רכבות זה קולות קצובים שיש מי שיזכירו לו את הלב הפועם בהתרגשות של ציפיה או של פחד מפני הבאות. רכבות זה תחנות. ותחנות זה פרידה. היטבת לומר שלכל אחד יש את הרכבות שלו. אם תקרא את הפוסט הקודם שלי תמצא למשל שהרכבת התחתית של לונדון, חוץ מזה שהיא גורמת לי לקלסטרופוביה היא גם רכבת חשק, מקום להתאהבויות שנמשכות בממוצע כחצי שעה ומולידות שירים
הרכבת היא גם פרידות, והפרידה מהבן מרעידה אותי, היטבת לבטא
כמה יפה עצוב ומוכר
מקווה שהכל עבר בשלום
תודה לחני ולמירי. ולשאלתך מירי, כוחותינו שבו לביתם בשלום ואוקינוס הדאגה לא נעלם אלא התמלא בכרישים ודגי חרב אחרים.
ורציתי לכתוב שכוחותינו חזרו בשלום תודות לשיר ולאמונה שליוותה חלק מחיי ותמציתה שחששות הנאמרים בקול רם לא מתגשמים אלא שאז נזכרתי בדוד גרוסמן שהתחיל לכתוב את ספרו "אישה בורחת מבשורה" מתוך אותה אמונה שהכתיבה תגן על בנו אורי.
כמה מוכר, "אוקינוס דאגה בהתאם ללוח הזמנים". אולי פעם לא נזדקק לצבא.
הי תמי, כמו שהבטחתי אנחנו נפגשים שוב ברכבת. הלואי ויכולתי להיות שותף לתקווה שלא נצטרך לשלוח את ילדינו לצבא. כשהייתי ילד קטן, לא נעים לספר מתי והבעתי פחד מכך שאצטרך למות למען המולדת, אמי הבטיחה לי שעד שאגדל לא יהיה כבר צבא. עד היום איני סולח לה על שלא קיימה את הבטחתה. ובהזדמנות אביא שיר הדן בהבטחה שלי לילדי באותו נושא
אהוד, זה משפט מחץ שעובר בירושה גם במשפחה שלי…אולי אפסיק לשווק אותו כי אני עצמי כבר מזמן יודעת שהוא שקרי….
אהוד, תודה על התגובה. בימים אלה אני מברך על אנשים שמשוחחים באופן תרבותי.
אני נהנה מההומור שלך. כה לחי.
קראתי את שירך על הרכבת התחתית הארוטית. מה, כל הרווח היה לשתות כוס בירה איתה? (יש לי שיר ארוך על התאהבויות ברכבת – אולי אביא אותו: הבעיה שכל דבר מעורר בי אסוציאציות ורצון לבטאן).
ואכן, כמו שאומרים אצלנו, טעמים ורכבות – לכל אחד שלו. ואני מסכים עם כל מילה שכתבת עליהן.
(קראת את שכתבתי למשל אצל סבינה)
מוקירך
משה גנן
משה, נעמו לי דבריך. במסגרת שבוע הרכבות אשמח לקרוא את שירך אודות ההתאהבויות ברכבות
איזה יופי של שיר! מאלה שמתחשק להעתיק לעצמי ולשמור ולהראות לאיזה חבר בחו"ל… שיבין אותנו!
תודה סבינה. אם השיר ישכנע מישהו שחיילינו, רובם ככולם, אינם קלגסים צמאי כיבוש ודם אלא ילדים שמתפללים ומיחלים – ואיתם, אנחנו ההורים – לחזור הביתה בשלום בתום שרות צבאי שכופים עלינו אויבינו, אך גם אנו עצמנו, ההורים שלא השכלנו להביא להם שלום
אם השיר יעשה רק זאת, דייני.
מרגש.
תודה יעל
יפה ומדויק. בהתאם ללוח הזמנים.
תודה אביטל