מרים איתן – היסטוריה של סקרנות ותקוות גדולות משוררת, מתרגמת ומבקרת תרבות
אני מבקשת לפתוח את הפוסט הראשון שלי בנושא יחסי אם – בת.
בקבצי השירה השונים שלי כתבתי שירים רבים על שתי בנותי ואל שתי בנותי, כרמל ורקפת.
השירים הללו גרמו להרבה קונפליקטים ואי-הבנות ביני לבין בנותי, בעיקר ביני לבין ביתי הצעירה רקפת.
לאחרונה הבנתי שאף כי כתבתי שירים מלאי אהבה ואמפתיה הם לא הובנו כך ע"י בנותי ובעיקר ע"י רקפת.
וכך נתאמתה הקביעה שמשמעות דברים שנאמרים, שנכתבים או שנעשים, הם בעיני המתבונן בלבד.
רקפת שהיא צלמת מקצועית ומתגוררת בניו-יורק, רוצה לעשות איתי ספר ובו השירים "המשפחתיים" שלי וצילומים שלה שמבטאים את רגשותיה בקשר לשירים.
להלן כמה מהשירים, אלה מתוך "יסמין ובנזין" – בהוצאת צ'ריקובר :
.jpg)
שירים נוספים בשבוע הבא.
מעניין מאוד. כמו "לתמונת אמא" של לאה גולדברג מהצד האחר.
הסוף של השיר הראשון המם אותי, אני מניחה שקראתי אותו כמוה, כשיר ביקורתי מאוד.
מחכה בעניין להמשך הבלוג. אגב, יכול להיות שקראתי פעם רומן שלך?
שלום לי,
אינני יודעת עדיין איזה צילום מצפה לי מרקפת. באשר לרומן-רבים מבלבלים ביני לבין רחל איתן ז"ל תקראי את הביוגרפיה שלי ותראי כל מה שכתבתי.על כל פנים התגובה שלך מאוד מענינת .
שלום לי,
בזכותך קראתי שוב את השיר העצוב של לאה גולדברג האם את מתכוונת לשורות הראשונות-תמונתך כה שלווה,את אחרת/קצת גאה ונבוכה על שאת -אימי/
או שאת מתכוונת לבית האחרון: -כן אנוא רצוצה ולא אשאל לשלומך/לא אבכה בחיקך,לא אלחש :"אימי"/את תדעי:/ זה שעזבני היה לי יקר ממך/ ולא תשאליני:"מי"
אני מתכוונת לשיר כולו, ולכך שיש בו גם אהבה וחמלה וגם ביקורת. קראתי אותו עם נערות רבות כשהייתי מורה לספרות ותמיד הקריאות נחלקו בין האהבה והכרת הטובה לביקורת.
בקשר לרומן, אכן התבלבלתי בינך לבין רחל איתן.
שלום מרים.
שירייך ריגשו.
וכל אחד מהם נקרא לי אחרת.
ברקפת אני קוראת תיאור מעניין ואולי אמפטי כלפי הבת, והסוף לא יכול שלא להישמע ביקורתי "בליסטראות אנוכיותה", היש עוד דרך לקרוא זאת ?
השני ממש משווה בין הבת המוצקה והזריזה לאם המבוגרת האיטית יותר והפחות-מחוטבת. זה יכול להיות קנאה, אבל כשזה כתוב כל כך במפורש, אולי המדובר דווקא בהערצה-הערכה של הבת ע"י האם. האם הטובעת בדמעות ובכלור – לא קצת פולני ?
השיר האחרון הוא שיר אהבה אמיתי בעיניי, אל בת פעוטה ורכה ונאהבת.
מורגש כמעט צער על חילופי הזמן, ערגה אל הבת כשהיתה קטנה ובזרועות אמה,
מוכלת. צער ההיפרדות בבגרות.
ככה אני קראתי, והיה מרגש.
(מוזמנת לבלוגי כאן).
קוראת חביבה שלום,
שמחתי לתגובתך. השיר רקפת הוא שיר אהבה והערצה.כתבתי את השיר לפני שנים רבות והערצתי את האסרטיביות שלה ואת היכולת שלה לעמוד על שלה. אולי לא כל כך דייקתי במטאפורה ובכך גרמתי למהומה גדולה. בשיר הבריכה אני מסכימה איתך שיש בשיר איזה קול של רחמים עצמיים למה שאת קוראת פולניות אך אבוי. אינני פולניה.סתם אשה מבוגרת שלמדה על פמיניזם מאוחר בחיים.
נורא יפה. ונורא חושפני. אני מודה שאם הייתי בתך, יכולתי להיעלב. וווי ווי, אם אמי היתה כותבת עלי מילים כאלה.
אבל זה נפלא כמובן, מצד שני.
יעל שלום,
קראי את תשובתי לרונית ואת המייל המפורט ששלחתי אליך
מרים שלום
כאם שילדיה בגרו אני כמובן מזדהה עם הצד שלך ומרגישה שאת אשה אמיצה מאוד שאיננה חסה על הקוראת האישית כי הרי בשיר עסקינן. כביכול בתך אבל באמת כל אם כל בת כל מצב מוכר לרובנו.
כאמור האומץ לכתוב ואולי לשלם את המחיר ולא לחשוש ,הוא מקור כוח גם לבנות. דיבור אמיץ וביטוי זוית הראייה האישית שלך במילים של שירה. מי צריך יותר מזה? אני בעדך !
מירי
מירי יקרה,
שמחתי לקרוא את תגובתך. יש המון חומר, מאמרים תסיפוריםת רומנים ואפילו שירים,
אך ברוב המקרים הכל נכתב מנקודת ראות
של הבנות,אפילו נשים מבוגרות נופלות
למלכודת הזו וכותבות גם הן מנקודת ראות של הבת וגם אני ביניהם.
הגיעה העת של האשה המבוגרת להשמיע את קולה. אולי היא לא שוחה כל כך מהר אבל כשיש לה כשרון אמנותי היא שוחה רחוק מאוד. ובסוף ירויחו כולם ז"א תרווחנה כולן ואולי גם כולם.