ככה זה, קיץ

סוף טוב? לא יודעת. לפי תורת היחסות, תלוי את מי שואלים.

המדפסת עובדת וזה טוב. הג'וק, בר מינן. וזה פחות טוב, אם מסתכלים מהצד של הג'וק. ואני מסתכלת…

הציורים: דיו על בד, 100 על 40 ס"מ, מהתערוכה "קולות אילמים", 2006 .
חוש נבואי יש לי, כי את ההייגה הזאת עשיתי לפני שנה, פחות או יותר.

והסיפור הוא כזה: שלשום בערב, כשבאתי לסיים את ענייני ליד המחשב, הוא צפה בי ממרומי המשקוף של החלון. לא רציתי בדו שיח, אתה בשלך ואני בשלי, אמרתי לו. אבל הוא בא לקראתי. עד כאן, אמרתי וריססתי. כמובן שהתחיל להתרוצץ כמו משוגע. גם אני הייתי… נפל על הסורק, מהסורק לתיקיות הדיסקים, מהדיסקים לרמקולים, מהרמקולים למסך, הלך בשוליו (כהולך על פי תהום) נכנס לתחום המסך, עבר למדפסת. לא הספקתי …ונכנס דרך מגש הנייר. נסתי, סגרתי הדלת ולילה טוב.

עכשיו מה עושים? למחרת התלבטתי, להדפיס ולראות מה קורה? לקרא לטכנאי? לפתוח ולראות? להציץ? דבר ראשון האזנתי קרוב קרוב, חיפשתי רשרושים, חרחורים אחרונים. ולא היו.פתחתי את המכסים ודאגתי כשמחסניות הדיו התחילו לנוע מצד לצד, שזה תהליך בלתי הפיך. כידוע יש למדפסות מספר תנועות בלתי רצוניות כאלה.אחרי שהתמקמו במרכז חיפשתי ומצאתי. טבוע ראש בין חלקי המדפסת, רגליים למעלה.

שוב: להוצאי? לשלוף? ואם ייתפרק? לקרא לטכנאי? לקרא לנסיך שייחלץ את הנסיכה?הנסיך אמר: תשלפי וזהו.

כפפות על ידי, שתי כפפות ליתר ביטחון, פנס וכמובן שיתפתי את ביתי. היא גילתה כוחות נפש שבדרך כלל יש לאמהות כשרואות ג'וק/עכביש/לטאה והילד בסביבה. פתאום יש לנו אומץ של אמזונה למחוץ/לרסס/לטאטא/למעוך. אז היא לקחה חסות, העברתי לה כפפה, הצטיידה בפינצטה וחפרנו במדפסת. אני בפנס, היא בפינצטה. אחסוך את פרטי המעשה, בגווייה הוצאה כמעט בשלמותה.

עכשיו להפעיל את המדפסת. אני שומעת בררר, טראק, גררר, פק פק, גלינג ואורות מהבהבים. זהו, הלכה המדפסת, נקמת הג'וק. ההודעה במסך אומרת, הכנס נייר!

זהו.