ילדותית אבל מודעת!

אז חזרתי אבל לא. ההכנות לפני, שבועיים נטו שלא הייתי כאן וימי ההתאקלמות מחדש, נחיתה לא רכה, הרחיקו אותי לכמה זמן מעיסוקי יצירה. אבל הכל נספג, נבלע ויעובד.

נסעתי לחתונה של אחיין בארה"ב. מעמד מרגש בכלל ושם כנראה יותר, בגלל הריחוק, בגלל כל הסמלים היהודיים שמקבלים ממד אחר בניכר.

אז כמובן שאם כבר ארה"ב של אמריקה אז לטייל. תערוכות משובחות, מוזיאונים מדהימים, מזג אוויר מעולה, שתי הופעות בלתי נשכחות (סירק דה סוליי ע"פ הביטלס ושל הזמרת שר), מנוחה והתנתקות.

ניו–יורק בלבלה אותי לגמרי. לא ידעתי לגבש לעצמי החלטה או דעה. ליתר דיוק מנהטן. לרגע מפחידה, לרגע מקסימה וידידותית (מאוד קל להתמצא בה). לרגע הבניינים הגבוהים שהם כמו יער זכוכית, מגוננים. ולרגע מאיימים. היו רגעים בהם הרגשתי שהענקים האלה שומרים עלי, אבל היו רגעים שהרגשתי שחונקים.

עצי הסנטרל פארק, ממה הם עשויים? מאבני אזמרגד? איזה ירוק! הירוק לא אותו ירוק, אכן העץ של השכן ירוק יותר. צילמתי וצילמתי…ודמיינתי את הדירה שאני קונה ליד הפארק…

קבלתי השראה (לא יודעת למה עדיין) מקדמונים כמו מעכשוויים. איזו יכולת הפשטה מופלאה הייתה להם, לקדמונים האלה…אפשר לראות מאפה לקחו פיקסו , הנרי מור, ברנקוזי.
 
 

והמסופוטמים המחייכים, רציתי לחבק אותם. חייכתי יחד אתם. עדיין מקרינים רוח טובה.

חשבתי על זה שאפרו בכד (ככה היה כתוב…שהכד עם אפר אדם) אם היה רוצה להיות אפה שהוא נמצא עכשיו…

או חושבת על בעלת העגילים

במוזיאון גוגנהיים לצד תערוכה חשובה ומכובדת, תערוכה מעבודות הילדים הפעילים במוזיאון. איזו מתיקות, ואיזה כבוד לעשייה וליצירה.

כמובן שלא ויתרתי על הקדמונים ביותר, אולי כי יצוריי הברואים שלי מנסים לשוחח אתם?

העיר השנייה, לאס וגאס. איזה הבדל. כל הזמן חשבתי זה כמו אילת רק פי 10 . הנוף דומה.  אבל זה לא. זו תופעה, חוויה סוציולוגית, אנתרופולוגית, לא יודעת איך לקרא לזה. תרבות אחרת, זרה לי לחלוטין. לא מאמינה שיש דברים כאלה, מרגישה כמו בסרט. כל הקיטש שבעולם כאן. הכל לגיטימי. הכל לארג' ואקסטרא לארג'.

שכרנו רכב ונסענו לטייל. התגלה נוף קשה, מזכיר את אילת אני כל הזמן אומרת…אבל לא.הסלעים אחרים, אדומים יותר, קשים.

לטיילים המנוסים, למי שהיה, למי שיודע אני נשמעת אולי פרובינציאלית. אבל נסו לראות אותי יותר כמו ילדה קטנה שלקחו אותה ללונה פארק הגדול בעולם.