על שני משלי ציפורים וגלקסיית אודיסאה אחת העושה את דרכה לאיטה לעבר החוף

שיר חמשה עשרה: על שני משלי ציפורים וגלקסיית אודיסאה אחת העושה את דרכה לאיטה לעבר החוף

שיר מספר חמש עשרה באודיסאה מפגיש אותנו שוב עם טלמכוס, בנו של אודיסאוס, ממנו נפרדנו – מי זוכר כבר – בשיר השלישי, לפני עידן עידנים. המפגש המחודש עם העלם הצעיר, יתום המלחמה לכאורה, מצריך השהייה לרגע בסיפורי העלילה המרתקים ומבט מרוחק בגלקסיית האודיסאה המשייטת לאיטה בין גלקסיות דומות לה במרחב הזמן האנושי המוכר לנו. התחושה העולה ממבט כזה היא כי את כול העסק מניעה איזו רוח גדולה בדמותה של האלה פלס אתנה זאת מכיוון שלמעשה האודיסאה מתחילה בקיפאון, באודיסאוס היושב על איזה סלע בשביה של קליפסו ומביט בערגה לכיוונה של איתקה. כל כך הרבה התרחש בעולמה של האודיסאה בשניים עשר השירים שחלפו ובעיקר: כפי שאודיסאוס הפך לכמיהת לב של טלמכוס, פנלופי ואומאיוס כך גם טלמכוס ופנלופי הפכו לכמיהת לב עבור הספן הנצחי ועבורנו – הקוראים, שלא ממש רוצים שהמסע הזה יסתיים.

תרגומו של שבתאי, שלא כמו תרגומו של טשרניחובסקי, פותח את שיר מספר חמש עשרה ב'ו' החיבור: "ופלס אתנה הלכה . . .כדי להזכיר לבנו הזוהר של אודיסאוס לשוב לביתו". בתרגום לאנגלית הזמין במרשתת נפתח השיר במילה: 'אבל': "But Minerva went to the fair city of Lacedaemon"

בניגוד למה שנאמר בפסקת הפתיחה על הקיטוע העלילתי, ניתן לראות כי שתי הצעות התרגום הללו סומכות את השיר לשיר שקדם לו לכאורה ומיד צצה השאלה (בסגנונו של רש"י): "מדוע נסמכה פרשת חזרתו של טלמכוס דווקא לפרשת ביקור אודיסאוס אצל אומאיוס" ? התשובה היחידה שעולה בדעתי היא קרבתו של אודיסאוס לביתו. והרי אי אפשר להעלות על הדעת שהאב יחזור לביתו לאחר זמן כה רב והבן, יורש העצר, לא יימצא שם. ואכן – השיר הבא יפגיש את השניים בשטו"מ. בניגוד למסופר בשיר השלישי, הפעם אתנה איננה מתחפשת אלא פונה ישירות לטלמכוס ומאיצה בו לחזור לאיתקה. בין טיעוניה של אתנה ישנו אחד שנשמע כאילו יצא מפיו של דונלד טראמפ:

"זכור איזו נפש יש לאשה בין צלעותיה / טוב לה שיתעשר בית האיש שנשאה לו / את הבנים הקודמים ואת בעלה מנעוריה / אין היא זוכרת, ומרגע שמת לא אכפת לה" (שורות 20-24)

האם אתנה היא זו שמכוונת את הדברים כך ? להטיל חשד בדבר הליכותיה של האם בעיני בנה  או האם זוהי אמירתו של הומרוס, מוסכמה המשקפת מציאות כלשהי אשר התקיימה בחברה ביוון הקדמונית ?

ומעניין זה לעניין אחר. בימים אלו, בקיץ תשע"ה,  בהם נכתבים הדברים הללו, עוברת רוח רעה בארץ ודווקא בשל כך כדאי להביט על ערך 'הכנסת האורחים' כפי שהוא מופיע בשיר מספר חמש עשרה. ערך זה מיוצג ראשית, ברמה החומרית, במנהג המארחים להעניק לאורחיהם, לפני עזיבתם, מתנות יקרות ערך. עד כה, בשירי האודיסאה, נמנו לא מעט מתנות שכאלה בכל תחנה בה התארח אודיסאוס. גם בשיר זה, מעניק מנלאוס המארח לטלמכוס אורחו, קודם צאתו חזרה לביתו את "החפץ הטוב מכולם בפאר ובערך" (שורה 114). כלומר, החפץ היותר יקר בביתו. קודם לכן בשורות 67 – 74 פרס מנלאוס את משנתו, היא משנת היוונים, באשר לכללי הנימוס הנהוגים באירוח.

"דופי שקול הוא / אם איש מאיץ באורחו לעזוב כשאין האורח / רוצה בכך, או מעכבו כשזה ממהר. . .".

על הדעת עולה יחסו של אברהם לשלושת המלאכים כמו גם הביקורת המוטחת באנשי עירו של לוט בעניין זה. ונשאלת השאלה: מדוע מקודש ערך הכנסת האורחים בתרבויות הקדומות ? התשובה הראשונה העולה על הדעת היא העובדה כי דווקא בשל הפגיעות של עוברי האורח הנודדים ממקום למקום באותה תקופה הועלה על נס ערך זה. אלא שהאדרת הכנסת האורחים מייצגת לא רק את עצמה בלבד אלא גם ערך נוסף: ההגנה על הזר והאחר. כלומר, ערך הכנסת האורחים מהווה יציאה מפורשת נגד שנאת הזר והגזענות כפי שבאה לידי ביטוי ביחסם של תושבי סדום למלאכים.

כותרת רשימה זו מזכירה שני משלי ציפורים. הנה הראשון:

". . ובדברו נראתה מימין ציפור מעופפת / נשר נושא אווז לבן ענק בציפורניים / עוף מבוית שלכד בחצר. בצווחות רדפוהו / גברים ונשים, והוא בדאיה לעברם בא / טס מימין לפני הסוסים, והם כשראו זאת / צהלו ונפש שלשתם נעשתה מרוממת. . . . . . .הגד מנהיג העם בחיר האל מנלאוס / האם לך יעד האל את האות או לשנינו ? . . . . אך הלנה / ארוכת השמלה הקדימה אותו והשיבה: / "שמע, ואני אנבא את מה שבני האלמוות / שמים בלבי. ולדעתי יתרחש גם בפועל / כמו הנשר שעט על האווז שגידלוהו בבית / עף מההר, שהוא מקום מוצאו, ונולד בו / כך לאחר הרבה נדודים ותלאות אודיסאוס / ישוב לביתו וינקום. ואולי הוא נמצא כבר / בבית ולכל המחזרים טומן רעי הרס". (שורות 160-180)

משל הנשר והאווז הלבן הוא אחד המקטעים היפים באודיסאה. אני מוצא במשל הזה קריאה חוזרת לנו, לחברה האנושית שלנו היום, להתעורר ולפקוח עיניים לאותות ולסימנים שמשגר לנו הטבע. ממש כפי שהיוונים הקדמונים חיפשו ומצאו סימנים נבואיים בציפורים כך גם אנחנו יכולים לנסות לנגוע בעולם שמעבר באותם אמצעים ממש. החיות המסתורית שפורצת לפתע אל בין השורות באמצעות תיאור הנשר האוחז אווז לבן ענק מבוית במקורו כאשר הוא נוסק מעלה בין ראשי הסוסים והאנשים הרודפים אחריו היא פשוט יוצאת מהכלל. גם הפרשנות לחיזיון המורכב אותה ממהרת הלנה לספק – פרשנות האומרת כי אודיסאוס הוא הנשר אשר במהרה ישוב לביתו וינקום במי שגוזלים את רכושו – מתיישבת עם הלך הרוח הכללי של השיר בו, כזכור, טלמכוס מתעתד לצאת בדחיפות חזרה לביתו לקראת המפגש עם אביו. משל הנשר והאווז הלבן חוזר ומאשש את דפוס משלי החיות שאיזופוס היווני המשיך אותו וממשלי משלים נוספים דוגמת לה פונטיין, קרילוב וברכיהו הנקדן הוסיפו ופיתחו. ראוי לשים לב לעובדה שהלנה היא זו המספקת את הפרשנות למקרה גופו ולחזור ולשאול על מקומם של הנשים בכל הנוגע לשיח ושיג עם הכוחות העל טבעיים. אנו זוכרים כי הנצרות חדרה, הן לקונסטנטינופול והן לרומא באמצעות הנשים. גם האודיסאה, בדרכה, מדגישה את הממד הרוחני של הנשים ואת יכולתן לזהות כוחות סמויים מהעין.

השיר ממשיך ומלווה את טלמכוס במסעו לאיתקה. את הפרידה שלו מנסטור, בן הלוויה שלו ואת המפגש של טלמכוס עם הרוצח הנמלט תיאוקלימנס. לאחר מכן מקדישה האודיסאה, ולא בפעם הראשונה, עשר שורות תמימות (285 – 295) לתיאור מעשה הימאות: את הרמת התורן וקיבועו, את מתיחת המפרשים והעבודה מול הרוח. כל כך מרגש להיתקל בפרטי עבודת הספנות ובאמצעותה להבין את החשיבות שייחסו היוונים הקדמונים למלאכה זו עד שהפכוה לפואטיקה של חיי היום יום.

שלוש שורות בודדות משכו את תשומת לבי בהמשך הקריאה, שלוש שורות המייצגות את הלילה הראשון שמבלה טלמכוס בדרכו חזרה מארץ לקדימון לביתו שבאיתקה.  בתרגומו של שבתאי:

". . .והם הגיעו לפראי אל משכנו של דיוקלס / בן אורטילוכוס, איש שנולד לאלפיאוס. / שם את הלילה בילו וזכו כיאה, לאירוח". (שורות: 185 – 188).

מיד לאחר מכן אלת השחר, אאוס, מופיעה. המרכבה נרתמת ומנלאוס ובנו של נסטור ממשיכים במסעם. ונשאלת השאלה: מדוע מוזכרת חניית הביניים הזו ? מה הטעם ? הרי מלבד ציון שמו של המארח ושם התואר: "כיאה" כליווי לפעולת האירוח – אין שום סיבה נראית לעין לאזכר את הנקודה הזו במסעו של טלמכוס. האם כותב האודיסאה נוהג כגבאי המחלק כיבודים בבתי כנסת ? כפוליטיקאי הירא לשמוט שם משמות המכובדים שהעניקו לו את הבמה לדאת את דבריו ?  ייתכן ובאמצעות שלוש שורות אלו ניתן לעמוד על תפיסה הופכית באודיסאה: מצד אחד, האודיסאה מלאה בניסים ונפלאות, כישופים מוטלים ומפלצות בעלות ראשים מספר מגיחות מנקרת הצור לחטוף ספנים אומללים שאתרע מזלם לעבור במיצר סמוך. מצד שני, ישנה כאן תפיסה מציאותית של המרחק היבשתי אותו ניתן לעבור ביום אחד עם כרכרה וצמד סוסים. כסיוע לטיעון זה יש להזכיר את התיאור המופיע לפני שלוש השורות המדוברות: ". . .כל אותו היום טלטלו את העול על צוואריהם (של הסוסים – י.פ.) / ואז השמש שקע והדרכים האפילו. . ." כלומר, השמש היא זו שקוצבת את זמן הנדודים. אין קפנדריות בתוך האודיסאה.

בזמן שטלמכוס הולך ומתקרב לאיתקה, חוזר הסיפור לדיאלוג בין אודיסאוס לאומאיוס. אודיסאוס, שאיננו רוצה להכביד על אומאיוס, מצהיר בפניו כי יש בדעתו ללכת לביתו של אודיאוס ולהציע את עצמו כמשרת למחזריה של פנלופי. אואמיוס דוחה את הרעיון בשאט נפש. הוא מציע להמתין לטלמכוס שיחזור והוא- טלמכוס – יעניק לאודיסאוס, הקבצן שבתחפושת, בגד יאה ללבוש. שוב חוזר עניין העלות הגבוהה של הבגדים. ובתגובה לכך אומר אודיסאוס: "לאנשים אין גרוע יותר מלנדוד ללא בית / אבל בן אדם למען הבטן המקוללת / באין מצב נודד ועומד במצוקה וברעב". האמירה הזו מחדדת את האמת העצובה על כך שדבר לא השתנה באמת מאז ימי קדם, מאז ימי שפוט השופטים. במאה התשע עשרה מחצית אירופה היגרה לארצות הברית בחיפוש אחר לחם וכיום עשרות אלפי פליטי חרב אפריקאים וסורים גונבים את הגבול או עושים את דרכם בסירות רעועות לעבר מרבצי המזון שבאירופה. "הבטן המקוללת": מתרגם שבתאי. . . .

לקראת הפרידה של אודיסאוס מאומאיוס, ממש כמו במחזה העשוי היטיב של איז'ן סקריב, מתגלה הסוד המפתיע כי גם אומאיוס הוא נסיך בן לקטסיוס מלך האי סיריה. באמצעות החקירה הזו מנצל כותב האודיסאה את ההזדמנות לצייר בצבעים לא מחמיאים את בני העם שהתחרה עם היוונים הקדמונים על השליטוה בימים – הפיניקים, זאת, באמצעות האומנת הפיניקית המרושעת שחוטפת את הילד למטרות מסחר תמורת בצע כסף.

סופו של שיר חמש-עשרה שב אל טלמכוס, המגיע לחופה של איתקה ולמשל ציפורים נוסף, השני באותו שיר עצמו:

". .. ובדברו נראתה מימין ציפור מעופפת / נץ, שליחו המהיר ששל אפולון. בציפורניים / הוא אחז ביונה, מרט אותה ומטר נוצותיה  צנח ארצה בין הספינה לבין טלמכוס" (שורות 525 – 528)

אין זו הפעם הראשונה שהומרוס מגייס את שתי הציפורים הללו דווקא בכדי למשול משל על האנשים המהלכים על האדמה. כך, בשיר מספר עשרים באיליאדה הנושא את הכותרת: 'מות הקטור' ממלאות שתי ציפורים אלו את תפקיד דומה בתיאור המרדף של אכילס הנץ אחר הקטור היונה. (שורות 140-145 שם)

בכל מקרה, זו הפעם השנייה בה נזקק טלמכוס הנער לאות משמיים בכדי לחזק את לבו ולהאיץ את מרוצתו חזרה לבית אבותיו. הפעם הפתרון מופקד בידיו של הרוצח הנמלט, תיאקלימנוס, האוחז בידו של טלמכוס ואומר: "לא בלי רצון האל טלמכוס, העוף הופיע / מימינך. הבחנתי מיד שזה אות משמיים / אין בית יותר מלכותי משלך בארץ איתקה / דע שתמיד יהיו בידכם הסמכות והכוח". דהיינו: טלמכוס ואביו אודיסאוס – אשר להם בית המלוכה באיתקה –  משולים לאותו נץ המשסע את היונה, המשולה בעצמה למחזריה הפולשניים של פנלופי.  נדמה כי אם קודם לכן, במשל הנשר והאווז הלבן היה איזה סימן של מסתורין לגבי הופעתם הנסית של בני הכנף, הרי הפעם ההסבר מחוור ופשוט ואין צורך באשה בעלת כוחות שתסביר את הרמזים ששולחים האלים לבנו של הספן האלוהי.