יהונדב פרלמן משורר ואיש תיאטרון
סופת שורשים
סוּפַת שָׁרָשִׁים בַּבָּטָטָה שֶׁלִּי
עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן
אֲנִי עָצוּב כְּמוֹ כְּרוּב
כָּבוּשׁ בְּפָלָאפֶל
הַשֶּׁמֶשׁ לֹא מְנַחֶמֶת אוֹתִי הַיּוֹם
גַּם לֹא הַסּוּסִים וְהַכְּבָשִׂים
הָרוֹעִים בָּאָחוּ
יהונדב פרלמן
סופת שורשים
סוּפַת שָׁרָשִׁים בַּבָּטָטָה שֶׁלִּי
עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן
אֲנִי עָצוּב כְּמוֹ כְּרוּב
כָּבוּשׁ בְּפָלָאפֶל
הַשֶּׁמֶשׁ לֹא מְנַחֶמֶת אוֹתִי הַיּוֹם
גַּם לֹא הַסּוּסִים וְהַכְּבָשִׂים
הָרוֹעִים בָּאָחוּ
היום זה מין יום להרגיש כרוב כבוש
יהונדב, מה שיפה בשיר הזה שאפשר להזדהות איתו כשעצובים, ואפשר לצחוק איתו כשלא.
ושלוש השורות האחרונות מאד נוגות ויפות.
אכן, השיר יכול להוות מבחן סובלנות. דרור בורשטיין הביא אותו כדוגמא לשירה גרועה כאשר הוא התפרסם באחד מגליונות עמדה.
סוף סוף סופה בבטן
בטטה כרוב פלאפל
אדם בתוך עצמו הוא גר
למאטיס יש את השמש בבטן
לטעמי (בניגוד לדרור)
השיר אינו גרוע בכלל, אלא מעורר אסוציאציות,
וטוב פרסומו בכ"ע עמדהכמבחן אפשרי לסובלנות.
אולי הכרוב הכבוש בפלאפל
הוא דו קיום עצוב אך הכרחי?
כמו כן נכון הוא שהסופה המתמדת באזורנו
לא מתמתנת כלל , מעל האדמה ומתחתיה בשורשים
וחבל, אך אין מספיק נחמה באור השמש.
איזה יופי של שיר
תודה דפנה. חיממת לי את הלב.
חום הלב ושמחת הפשטות, זה כל הקסם
השמש המחממת לא מנחמת
רק למילים טובות יש כח לנחם.