יהונדב פרלמן משורר ואיש תיאטרון
על תמונת אבי בטרם נערות, שרוע בשדה פרחים אביבי, במכנסיים קצרים, חולצה לבנה וחיוך מאוזן לאוזן.
אני מתעניין בעומד מצידה השני של המצלמה.
בהוא שראה את אבי באותו בוקר כפי שאני מעולם לא ראיתיו:
ילד – בראש ובראשונה
ילד צוחק ללא דאגה
שרוע בשדה פרחים אביבי
ילד חייכני עם אוזניים גדולות
אני מסוגל לחשוב רק על הדמויות המוכרות:
דודה הִילדֶה, דוד הלמוט, אבל גם הן קשורות אצלי בשואה ובמוות.
ובכן, מה נותר ?
להערכתי, השנה היא 1927 – טרום השפל הכלכלי, המצב בבית עדיין סביר.
סבא בֶּנוׁעדיין עובד בבורסה, עדיין לא רוכל בספרים מדלת לדלת. עדיין לא הושכרו החדרים לדיירים מזדמנים.
ואולי ביום חג, יצאה המשפחה אחר כבוד- אולי אפילו סביב החתונה של הילדה ומקס בֶּרטֶנְטָל – עם צלם המבּורגאי לשוח בשדות, להנציח את האביב שכבר יסתיים, את הילדות שכבר תחלוף ואת החיוך מלא התום והתקווה שלנצח יימחה מפניו של הילד שהפך לאבי.
ממש תסריט משפחתי מדויק וטעון
ראיתי בדמיוני את הדמויות המתוארות
כמו בדפדוף באלבום תמונות ישן
תמונות בחום-לבן, תקוות שלא התממשו
אלא בארץ מולדת אחרת, הארץ המובטחת.
מעניין לראות את ההורים
בתמונות ילדות אופטימיות
כמו לראות את עצמנו משתקפים בהם.
בשנת 1928 עלו לארץ סבא וסבתא שלי
לקומונת חלוצים "גורדוניה"במגדל בקרבת הארבל לחוף הכנרת
שם נולדה אמא שלי ולאחר מכן הקימו
את מושב בית שערים בעמק יזרעאל.