יהונדב פרלמן משורר ואיש תיאטרון
בלייק בארץ עוץ
עשרה שירים לתשעה
תחריטי נחושת
של ויליאם בלייק לספר איוב
1)
מתוך: לקסיקון ספרות העולם של יוחנן טברסקי
"בגיל ארבע ראה
את פני אלוהים
לפני שמשת החלון
ופרץ בזעקת אימה
בן שמונה ראה עץ
זרוע כולו מלאכים
כרקיע
מזוגג כוכבים
בן עשר נשלח
על ידי אביו
ללמוד ציור אצל
מר פארס
אולם הנער
שעיניו עיני חולם
ושערו זהוב כאש
בעט בשיטות הציור המקובלות
ולימים
עיטר בעשרים וארבעה תחריטים
את ספר איוב"
2)
"ככה יעשה איוב כל הימים"
ובתמונה רואים:
איוב יושב תחת עץ אלביון
לצידו אשתו נושאת כפיים
בתפילה
ראשה מוטה לצד ימין
בצניעות ובענווה
בנותיו כורעות לרגליו
בעוד הוא אוחז בספר
תורת האלהים פתוח
על ברכיו
אוחז
משמע
מקיים
את אור מצוותיו המפציע
בקצה קרחונה של השמש
העולה מאחר הגבעות.
שבעה בנים מקיפים את איוב
אך בתחתית התמונה
הכבשים נמות
גם הכלב נם
3)
"בעוד שדי עמדי, סביבותי נערי"
הירח – אנדרוגינוס
בכוונה
דמות מפשרת לא אם לא אב
בין צמד כוכבים המשייטים תחתיו
להרגיע
עולם – עדן
בו האדם האנדרוגיני
מצוי לא חצוי אלא
שלם כמו ירו – שלם
המצאותו של הסופי
בצלמו ובדמותו
רק
ארבע
החיות
חוצצות
והכל רמז
רמז לבאות
אוי פנים
כמה הם דומים בפנים
לכל אחד מהם רגל שונה מציצה
תחת הגלימה והבהונות העבים
רואים לכם
רועים
4)
"בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור. והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר ויגע בארבע פינות הבית ויפול על הנערים וימותו"
הנה רוח
ובעקבותיה
באה אש
איה אבא
איה איוב
נושא האור
מתווה בברכיו
פירואט
מקצות אצבעותיו
מקצות כנפי העטלף
בחיוך זדוני
משלח קרניים של אופל
בעוד אצבעות רגליו
נאחזות בקירות המתמוטטים
כמו ילדי הפלשתים
אנו קורבנות תמימים
לאי הסכמה בעולמות עליונים
לוציפר
"ארכיאולוג עליז"
במכוש ונפה
יחפור בנפשו של אבא
ואנו פסיפס שהתרסק
5)
"ואימלטה רק אני להגיד לך"
ומלוח מספר ארבע
נמתח קו כרוב
לא נראה
ללוח מספר שתיים
ובין הרגליים
כבר רואים את הנער
השני – שמא אחימעץ הוא
העובר את הכושי ? –
בדרך לגיהנום
הנמצא
מחוץ לקיום הממשי
6)
"ויצא השטן מאת פני יהוה"
פת הלחם
כבדה בידי
כקשיטה אחת
משפך השחין את
ערפי מלחך
ותחת רגלי מתפתל
שרץ האין סוף
מדוע זה ינוסו מני
בני המשפחה האלוהית
בבעתה
ידיד נפש אב הרחמן
נצור אש
7)
"ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו עד קודקודו"
בקו הדק
המתעגל
בעננים התפוחיים
באיבר מינו השטני
האי
נראה
בשברי הכד
במוט השבור
בכפות הידיים המתרוממות בתחינה
ואת
מדוע אינך אומרת
את הטקסט ששמו בפיך
"ברך אלהים ומות"
מדוע טומנת פנייך בידייך
כאחת הניקלות
ואתה
שחין רע
שכינה
הרף
הורד
הרגל
מעל הסרעפת
תן לנשום
תן להתגרד
תן ללכת לבית עולמו
8)
"וישאו את עינהם מרחוק ולא הכירוהו וישאו קולם ויבכו ויקרעו איש את מעילו ויזרקו עפר על ראשיהם השמיימה"
תחת יריעות האוהל האלוהי
עפר
שנים עשר המזבחות
עפר
על ראשיהם השמיימה
עפר
תחת רגליהם
עפר
ואנכי
ראשי עפר שח שמוט שמאלה
בעיני מבט מצועף מביט
אין לי כוח יותר
להתגרד
9)
"יאבד יום איוולד בו"
גחנו
גחנו רעים
גחני אשה
גחנו אצבעות ממותחות אל על
אך עקב נוגע בעקב
שבעה ימים לא ניתקה מילה
מבדל שפתותיכם
רק קול קינים והי
שבעה ימים רבצנו שחוחים
כעת הקשיבו רעים
הסכיתי אשה
האזינו השמיים
ואדברה
10)
"ורוח על פני יחלוף תסמר שערת בשרי"
כל ימי הקדמתי לעלות
על יצועי
חלזומות
לא טרדו את יקיצתי
אנה
אנה תרם ידך
נדמה כי דמות ניצבת
ומעגל של אור סובבה
בשרי סומר עיני
מתאמצות חוצה מנקבותיהן
דמות שניה שוכבת
מונעת בידה
את מה
אתמהה
מעברה רואה אני
רק חשכה
המילים בעצמן מתגבשות לכדי ציור.
מוזר (לא פעם אני תוהה על המוזרות הזו) איך שזוועה ויופי דרים בכפיפה אחת בשירה.
ויש כאן פנינים ("עננים תפוחיים", "רואה אני רק חשכה", "אנו קורבנות תמימים לאי הסכמה בעולמות עליונים") וגם העיצוב הגרפי מושך את העין.
יפה.
תודה על הביקור שחר-מריו.
הזוועה והיופי – נכון. ואצל בלייק בתחריטים הזוועה עטופה בגולמיות תמימה. אתה מכיר אותם ?
יפה מאד!
לא ידעתי שאתה כזה!
ברכות
שוש
איזה ביקור מלכותי. מאוד שמח שביקרת אותי. ובאמת . . . לא ידעת שאני כזה ?
מי כתב את זה? השיר הראשון יפה מאד.
לשאלתך
יוחנן טברסקי כתב את המילים
אני רק קצצתי את השורות.
יהונדב, חזק ומקסים בעיניי. לא רק השיר הראשון שהוא מעין פתיחתא נפלאה, אלא המחזור כולו רצוף שורות מרגשות וחזקות. זה מדהים שאתה מסוגל לעשות משהו כל כך אישי ואינטימי על בסיס טקסט מן המקרא. רני
תודה רני.
בכולנו חבוי איוב קטן.
זה טראגי ש"בכולנו חבוי איוב קטן"
במחזור השירים יש תחושה מיתית מכושפת
הנוגעת בסיפור חיים מצמרר.