מונדיאל מדינות העולם השלישי

כאשר סיימו התאומים את פרק גן החובה בחייהם, היגרנו, יחד עם אחותם הקטנה מירושלים לחיפה. בהתרגשות רבה  ליווינו את הצמד  לטקסי "שלום כיתה א'" ושם פגשנו בקבוצה מגובשת, פחות או יותר, של ילדים והוריהם, בוגרי גן החובה שפעל באותו בית ספר חיפאי. בבת אחת הונחה לפתחינו, ילדים ומבוגרים, משימת ההתערות במסגרות החדשות אליהן נקלענו.

באותם ימים ראשונים נוצר קשר בין התאומים לבין אחד הילדים הבולטים בכיתה, לצורך הרשימה נקרא לו ירון. ירון היה אח לאחות קטנה ממנו בשנתיים ובן לאימא חד-הורית. (תעלומת אביו לא התחוורה לי עד היום). בכל יום אחר הצהריים היינו נפגשים ב"גן מכבי האש", הגן על הכרמל הצמוד לתחנת כיבוי אש ושם היו הילדים משחקים לפנינו בגיל ובחדווה.

מפה לשם עלה והתגלגל הרעיון לעשות סוף שבוע משותף בצפון. מכיוון שזה עתה העברנו את כול כבודתנו מירושלים לתל אביב – סוף שבוע בצימר יחד עם משפחה שאנחנו בקושי מכירים באחד מקיבוצי הצפון לא היה נראה בעינינו כמשימה בלתי אפשרית ובתוך זמן קצר מצאנו את עצמנו יום שישי אחד, למרגלות הגולן, לא הרחק מהחרמון, מלאים בהתרגשות לקראת סוף שבוע משותף.

היה נפלא. בצהרי שישי הצפנו יחדיו בשיירה של שתי מכוניות ליעדנו. אנחנו הובלנו והחדורית, במכוניתה המקרטעת, נסעה – כלומר: זחלה – אחרינו כל הדרך. הגענו לצימר, פרקנו את התכולה, הילדים יצאו לרעות באחו – קרי להתרוצץ במרחבי הקיבוץ ואנחנו רקחנו לנו ארוחת ערב לאיטנו, יורדים על בקבוק יין תוך כדי נפנוף עצלני מעל המנגל הקטן. למחרת בבוקר קמנו מוקדם ויצאנו יחדיו למעין ששמעו הגיע לאוזנינו קודם לכן: עין תאניה. באמת שהיה נפלא. עלינו וירדנו במעלות המעיין, קטפנו פטל בר מהשיחים לצד הדרך, הילדים נהנו והמבוגרים לא חדלו לדבר האחד עם השני תוך כדי ניסיונות נואשים לשמור על קשר עיין עם חמשת הזאטוטים שהשתכשכו במי המעיין הקרירים. אחרי שפג החום והשמש נעלמה מאחורי האקליפטוסים שהסתירו את טבריה עלינו על הרכבים וחזרנו לצימר לארוז את הפקלאות. בזמן שקילחנו את הקטנה נשמעה לפתע צווחה מקפיאת דם והילד נכנס לחדר, דומע ומייבב, מכסה בידיו על בית חזהו ואחריו אחותו התאומה ממלמלת בהתרגשות: "ירון נשך אותו, הוא נשך אותו". זוגתי שתחיה, האימא של ילדי, הושיבה את הילד עם המיטה ושכנעה אותו בדברי כיבושין להסיר את ידיו מעל החזה. כאשר נשרו הידיים עמדנו, פעורי פה מול שושנה קטנה ואדמונית בצורת שיניו של החבר מהגן שצמחה ובלטה לפתע על החזה של הילד בדיוק באמצע, לא רחוק מהלב.

מיותר לתאר את סופו של אותו יום. ירון ננזף קשות על ידי אמו והחזרה הביתה הייתה הרבה פחות עליזה. הילדים לא ישבו ביחד במכונית ועוד חודשים רבים לקח לשושנה הזו לדהות ולהיעלם מהעור הרך של הילד. עקבותיה של הנשיכה נחרתו בזיכרוננו והטילו צל כבד על כול שיח ושיג שהיה לנו עם אותה משפחה מאותו רגע.

נזכרתי בנשיכה הזאת השבוע , למראהו של סוארס יושב, פשוט רגליים על הדשא, אוחז בשיניו אחרי הנשיכה בכתפו של קייליני, הבלם האיטלקי שייכנס להיסטוריה רק בזכות הנשיכה של סוארס כפי שבלם איטלקי אחר, מטראצי, ייזכר בדברי הימים רק בזכות הראסיה של כדורגלן גדול נוסף – זינאדין זידאן.  "דחף שאינו בר כיבוש" יאמרו החכמים. "צורה מעוותת לתיעול הכעס" יאמרו הנבונים ומה שברור, במקרה שלפנינו, שהאירועים להם שותף סוארס בקריירה שלו בכלל ובמונדיאל ברזיל 2014 בפרט הופכים אותו לגיבור טרגי, לא פחות ולא יותר.

רבים מדברים על מוות בתאונה כעל "אירוע טרגי" ללא קשר למונח "הטרגדיה" בהקשרו המקורי. אם אדם יושב במכוניתו ומוצא את מותו בתאונת דרכים שלא הוא היה האחראי לה, עם כל הצער שבדבר – לא מדובר בטרגדיה אלא בצירוף מקרים שהוביל לתוצאה, מצערת מאוד אמנם, אך אי אפשר לכנות את התוצאה הזו בשם: "טרגדיה". "טרגדיה" מתקיימת כאשר פעולות מסוימות שמבצע הגיבור הן אלו שמובילות לאובדנו. מבחינה זו סוארס נופל ישר למשבצת של הגיבור הטרגי.

כשעלה סוארס לכר הדשא באותו יום שלישי למשחק מול נבחרת איטליה הוא כבר קנה לו שם עולם, הן כ"נשכן" לשעבר ולבטח בליבם של ארבעה וחצי מליון אורגוואיים כאשר, במו רגליו, הביס את הנבחרת האנגלית (שוב – מהיבשת הישנה) והעלה את נבחרתו לשלב שמינית הגמר. המשחק השלישי והאחרון בשלב הבתים היה אמנם, מבחינתה של אורגוואי, משחק "רק" על המיקום בבית אבל העלייה לשלב הבא הובטחה לנבחרת זו ע"י הערפד ממונטויידאו כבר במשחק מול הנבחרת האנגלית החיוורת. סוארס לא היה טוב במשחק מול האיטלקים, הוא לא הצליח להביא את היכולות שלו לידי ביטוי ובמקביל, המאבק המתמשך בהגנה האיטלקית ובמגינים האיטלקיים "החסונים" יצרו אצל סוארס את התסכול והכעס שגרמו לו להטביע את שושנת שיניו בכתפו של קיילני.

מבחינת הקהל הדרום אמריקני הפוקד את האצטדיונים כל המונדיאל הזה דומה במקצת לנשיכה של החלוץ מאורגוואי הזערורית בכתפו של הבלם האיטלקי הגבוה. מדינות העולם השלישי מקבלות את ההזדמנות שלהם להביע את מחאתם כנגד תחושת העליונות של האדם האירופאי, הלבן.

אמנם בשלוש נבחרות בולטות מהיבשת הישנה משחקים, זה לצד זה, שחקנים לבנים ושחורים (הכוונה לגרמניה, צרפת ואנגליה)  אבל לא ניתן להשוות ביניהן לבין התלכידים הכל כך מגוונים שמציעות לנו נבחרות קוסטה ריקה, קולומביה, ברזיל, צ'ילה ואורגוואי. כאשר עוברת המצלמה על פניהם של השחקנים של נבחרות אלו בטקס שירת ההמנון, חולפת ביעף על פנים מולאטיות, אינדיאניות, שחורות ולבנות, צצה ועולה אצלי, כל פעם מחדש, התהייה: כיצד אנשים שנראים כל כך שונה האחד מזולתו יודעים לשיר בעוצמה, בהתמסרות ובכוונה כל כך גדולה את מילותיו של אותו המנון ממש.  

המונדיאל בברזיל 2014 מציף שוב, בעקיפין ובדיעבד, את המטענים שבין היבשת הישנה לעולם החדש. במשחק הפתיחה הצולע של נבחרת ספרד מול נבחרת הולנד, עמדו עשרות אלפי ברזילאיים באצטדיון ושרקו בוז בכל פעם שדייגו קוסטה "הבוגד" התקרב לכדור אבל העידוד המאסיבי לנבחרתה של הולנד, יותר משבא לתמוך בנבחרת הכתומה, יצא כנגד המדינה הכובשת לשעבר, זו שבכוח כידוניה שילחה אלפי אניות גדושות עפרות זהב ותוכים נדירים לשעשע את מלכי חצי אי האיברי. המונדיאל בכלל, והמשחקים המפגישים בין נבחרות היבשת הישנה ליבשת "המקומית" נותנים ביטוי לרגשות שעוברים בזיכרון ההיסטורי, לתחושות עלבון והשפלה הנאגרים בתת המודע הקולקטיבי של תושבי מרכז אמריקה ודרומה. צהלת הניצחון של נבחרת אלג'יריה, שהצליחה להעפיל לשמינית הגמר, מצטרפת אף היא  לאמירה מאוד ברורה של הקהל ביציעים: גם אם, בסופו של דבר, נבחרת גרמניה או הולנד תזכה בגביע, ייחרט המונדיאל בזיכרון כמונדיאל מדינות העולם השלישי.

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-style-parent:"";
line-height:115%;
font-size:11.0pt;"Calibri","sans-serif";}