רוח ים: על הצגה פיוטית עם סצנה מתועבת

לא קראתי את הספר של חליחל ולא הצלחתי למקם בדיוק את כול הדמויות במארג המשפחתי –חברתי שלהן אבל את עיקרו של הסיפור, נדמה לי, שהבנתי.
ציר הסיפור הבימתי נמסר למי שחתום על העיבוד יחד עם הניג: חליפה נאטור. נאטור הוא מהשחקנים היותר טובים שעומדים על הבמות בארץ לטעמי וגם בהצגה הזו, הכישרון והכריזמה שלו כבשו אותי כצופה.
הימים הם ימי מלחמת לבנון השנייה. הסיפור נסוב על סופר עכואי צעיר שמקבל הזמנה להגיע ללונדון לכנס ספרותי אבל בשל פקיעת תוקף הדרכון הוא נתקע בארץ. נאטור מגלם את אחיו המבוגר של הסופר, איש שסובל מפיגור קל, ומשמש כנער השליחויות שלו בניסיונותיו לארגן קצת כסף ולמצוא דרכים להגיע אל אהובתו הנוכרייה. נאטור מנסה להעביר לה מסר מ"הסופר שכותב את החיים שלך" כפי שאומרת דמותו, התר, גם בקהל, אחר קרלה ברוני, אהובתו הבלתי מושגת, של אחיו הסופר.
בצר לו פונה, הסופר, לקרוב משפחתו, בן הדוד, המקורב (שלא לומר : משת"פ) לשלטונות הישראליים, אדם לו הוא בז ואותו הוא מתעב ומבקש את עזרתו. באותה משפחה גם אחותם הצעירה, הנקרעת בין אהבתה לאחיה הסופר ופעילותה הפוליטית בשורות השמאל המיליטנטי, וכן אמם של שני האחים והאחות, אלמנה שמשקעת את עצמה בצפייה בטלנובלות בטלוויזיה בניסיון להתאושש מחיי נישואין שהמיטו עליה שממה ושיממון.
עוד על על הבמה: שני שחקנים המגלמים את דמויות היהודים השונות שחוצות את חייה של המשפחה בעכו – ואליהם עוד נחזור.

כבכול עבודותיה, הניג עושה מלאכת מחשבת בהעמדה אסתטית של הדמויות על הבמה. השימוש במרחב הבימתי: בעומק הבמה לעומת מה שמתרחש בחזיתה, בשוליים לעומת המרכז, העבודה עם מפלסי גובה שונים יחד עם תנועת הדמויות על הבמה היא מרתקת, מלאת דמיון ויופי.
השילוב האינטנסיבי של פס קול עם שיר מפסטיבל סן-רמו, פס קול המחזיק בתוכו את התנועה בין שני מצבי הקיצון של ההצגה: האיום המגולם בקדמה המוזיקלית הקיצבית עם קטע תיפוף אגרסיבי יחד עם הילדותיות והתמימות המגולמים בשיר האהבה השמאלצי האיטלקי גופו והחיבור הנפלא שלהם לדמותו הילדותית-בוגרת של נאטור הלומד איטלקית – כל אלה יחד עם שאר מרכיבי ההצגה ומשחק משובח של שחקנים, מעמיד תמונות פיוטיות על הבמה.

הבעייתיות שמצאתי בהצגה מצויה בשני חלקים: מצד הציר העלילתי המארגן את הסיפור ומהצד הפוליטי.

יוצרי ההצגה קיבלו החלטה לארוג כמה סיפורים יחדיו. החלטה זו יצרה אצלי קושי במיפוי הדמיות וההקשרים ביניהם כמו בפיענוח הציר העלילתי של הסיפור עצמו. לקח לי יותר מדי זמן להבין מיהו בן הדוד וכיצד הוא קשור למשפחה. גם היה לי קשה להבין כי היחסים בין הסופר לבחורה הצעירה על הבמה הם יחסי אח ואחות ולא יחסים רומנטיים (הסצנות ביניהם גדושות מילות אהבה עד שניתן לפרשן כסצנות פרידה רומנטיות) ועוד מכשלות קטנות דוגמת אלה.

אבל מעבר לזה, בשל הסיבה שההצגה עצמה ארוגה מכמה סיפורים ישנה בעייתיות גדולה בבניית המתח הדרמטי של ההצגה כאשר, אחת הסצנות היותר חזקות בהצגה – בה האם האלמנה והאחות רוחצות , באקט של טיהור ושחרור, בים של עכו – מתרחשת באמצע ההצגה ומותירה אחריה ואקום שקשה למלא אותו. בהמשך – סצנת הסיום, היפה לכשעצמה, המתרחשת בפורים ובה נאטור מתחפש ל"פלשתיני" וחברו היהודי מתחפש לקאו-בוי, אותה סצנה סובלת ממינוריות יחסית לעוצמתה של סצנת הרחצה של האם והבת.
מצד אחד, ברור ששיאה של ההצגה צריך להיות סביב דמותו של נאטור – הציר העלילתי של המחזה, אך, מצד שני: עוצמתה של סצנת הרחצה מאפילה על כל מה שמתרחש לאחריה.

עד כאן, באשר לבעייתיות של המבנה העלילתי של ההצגה.

לפני שאדבר על הצד הפוליטי אציין כי כתיבת הדברים שלהלן, מאתגרת את עיקרון חופש הביטוי עבורי. אך מצד שני, להבנתי, יוצרי ההצגה יורים לעצמם ברגל ועל מה דברים אמורים. . . .

כאשר מתקדמת עלילת המחזה מסתיימת המלחמה בלבנון, מתחילה מלחמה בעזה. "עופרת יצוקה" כמדומני ולא "עמוד ענן", ויחד עם המלחמה ההיא מתחילות ההפגנות נגדה. מי שמייצגת את ההפגנות הללו בהצגה היא אחותו של הסופר, הפעילה הפוליטית.

אני לא מצליח להבין מדוע נכללה הסצנה הזו במחזה.

ברמת הביקורת הדרמטית: הרי שאפילו אם נצא מנקודת הנחה שחליחל, כאשר כתב את האפיזודה הזו בספרו, התבסס על אירועים שהתרחשו במציאות ובהם נאספו תושבים מ"עוטף עזה" לצפות במלחמה המתרחשת על סף ביתם, עדיין אינני רואה את הקשר ההכרחי בין האפיזודה הזו לציר העלילתי של ההצגה שנסוב על המשפחה העכואית ולא כל מה שמתרחש במציאות צריך להיות משועתק לבמה. יבואו יוצרי ההצגה ויאמרו שהסצנה הזו בונה לנו את "מצב המלחמה" שבו שרוי עולם ההצגה לטעמי, מצב המלחמה מועבר היטיב הן על ידי הפעילות הפוליטית של אחותו של הסופר, והן ע"י הסצנה במשרד הפנים הסגור בעטיה של המלחמה, ולא היה הכרח ממשי בסצנה למטרה זו.

מדוע אני טוען שיוצרי ההצגה יורים לעצמם ברגל עם הסצנה הזו ?

הרי ההצגה הזו, גם כך, איננה קלה לעיכול עבור הצופה הישראלי. היא מציגה את החיים בארץ מנקודת מבטם של הערבים הפלשתינאיים וכולה רצופה ביקורת על האפליה ועל הקשיים שמעמידים שלטונות המדינה בפני המיעוט הערבי החי בתוכנו. אבל הסצנה הזו מגדישה את הסאה. היא מציגה את צמד הישראלים בצורה שאין לי אלא לכנותה: אנטישמית. צמד הגזלנים הבבונים "רוקדים על הדם", מחככים ידיים בהנאה נוכח השילוב המענג של רווחים צפויים יחד עם השבת העליונות הצבאית הישראלית. לא הבנתי את הבמאית שהחליטה לכלול אותה בהצגה וריחמתי על השחקנים (היהודיים) שהיו צריכים לגלם את הדמויות הללו בסצנה הזו, שבעיני הייתה מתועבת.