יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
Normal
0
false
false
false
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}
האמת, לא איכפת לי אם יקראו לי Crazy cat lady. אני גאה במסירותי ואהבתי לחתולים ולבעלי חיים בכלל. כבר כתבתי לא פעם, שלו יכולתי הייתי חיה בחווה עם המון בעלי חיים, מכל הסוגים שאפשר. כמי שמאמינה בסיפור הבריאה, אם לא כפשט אז לפחות כאלגוריה, אני מאמינה שאנחנו נקראנו על ידי אלוהים להיות "שומרי הגן", ושומרי הגן צריכים לשמור ולטפח את בעלי החיים ואת יתר הטבע שברא האל.
ולכן לא ברור לי איך רוב בני האדם סבורים שלבעלי חיים יש זכויות-קיום וקיום באיכות חיים הפחותות משלנו. בשעה שנהפוך הוא, דווקא כ"שומרי הגן" עלינו לטפח אותם אפילו יותר מאשר את עצמנו, כי הופקדנו עליהם, על רווחתם, וזה תפקיד קדוש ממש.
זה בדיוק כפי שאנחנו מופקדים על הילדים שלנו. גם בעלי החיים הם הילדים שלנו. לפני שקיבלנו (טוב, לא קיבלנו, לקחנו בכוח) את הזכות להתרבות ולגדל ילדים, הוטל עלינו לגדל ולטפל בבעלי החיים, בתור "שומרי הגן" המיתולוגיים.
אבל רוב בני האדם באמת סבורים שבעלי חיים נמצאים בתחתית המדרגה של בעלי הזכויות בעולם. ותמיד אומרים לי, מה את מתלוננת על מצב בעלי החיים כשיש כל כך הרבה סבל של בני אדם? ואני אומרת: מדוע לעשות הפרדה או העדפה? סבל של בני אדם הוא זוועתי, וגם סבל של בעלי חיים הוא זוועתי. וצריך לפעול כדי למגר את שניהם, וצריך לצעוק על שניהם. זה לא "או זה, או זה". זה "גם וגם".
אז מצדי, תקראו לי Crazy cat lady. איני מתביישת להגיד שאני אוהבת את שלושת חתולי משל היו ילדי עצמי ובשרי. גם את אחייניי, וכמובן את אחייניתי שגידלתי, אהבתי כעצמי ובשרי. ולו אימצתי ילד, הייתי אוהבת אותו כעצמי ובשרי. כל מי שנפש באפו, ורגשות רבים בו, אני מסוגלת לאהוב כעצמי ובשרי. אין לזה שום קשר לאיזה מין או סוג או זן הוא משתייך.
הנה כאן שתי תמונות:
שלי ושל עבדה, החתול הראשון שלי. הוא היה גור, אני הייתי בת 35.
מתחת: תמונה שלי כילדה כבת שלוש, ואבי כשהיה בן 48.
הארשת שלי כתינוקת על ברכי אבי, והארשת של עבדה כגור בזרועותיי, היא אותה ארשת: שמחה ואושר ופינוק ושלווה גמורים. לא משנה אם זה תינוק אנושי, או גור או גוזל או אפרוח, כולם מלאי אהבה וזקוקים לאם.
וכאשר אנחנו מגדלים אותם, הם גדלים אצלנו כתינוק. הם נשארים תינוקות והם מאבדים מיכולת ההישרדות שלהם בחוץ, בגינה, בטבע, והם מקבלת את חותמת האנושיות ששמנו עליהם.
בעל חיים שגדל בביתו של אדם, לעולם לא יהיה כמו בעל חיים שחי בטבע, עם בני מינו. הוא הופך "חצי בנאדם". ושוב, מפני שאנחנו מגדלים אותם כתינוקות, הם נשארים תינוק מנטלי. כל כישורי ההישרדות הבסיסיים שלהם די נעלמים. הם כבר לא יודעים לצוד למחייתם ומתקשים להגן על עצמם. למעשה, גם חתולי החצר שחלקנו מאכילים, מוחתמים מעט על ידינו, כי הם התרגלו שמאכילים אותם, או אוכלים בזבל, ומאבדים את כושר הציד שלהם. מאז שאני צופה על חתולי החצר, לא ראיתי אותם צדים שום ציפור או עכבר.
אבל אין מנוס מזה. אנחנו בייתנו אותם, אנחנו הבאנו אותם לבתינו ולערינו, אנחנו הרגלנו אותם לחיות סמוכים על שולחננו – אז עכשיו איננו יכולים לגרש אותם. כל מניעה של אוכל מהם, היא גזר דין מוות עבורם. זה באשר לחתולי החוצות.
אשר לחתולי הבית, אלה כבר הפכו לילד מושלם. די להביט בסרטון המזעזע של הזוג אייל שני את מירי חנוך, שמגרשים את החתול שלהם לרחוב, כדי לראות כיצד הוא חי כתינוק, כאחיה של בתם הקטנה, ישן איתה באותה המיטה, מתכרבל בפינוק. ואז באה האישה ולוקחת אותו על כתפיה כתינוק, וזורקת אותו לרחוב למרבה אימתו.
הנה שוב הסרטון, למי שפיספס:
http://www.youtube.com/watch?v=sjPDHr3kQ9o&feature=related
ואיזה מסר אם כזו מוסרת לבתה? שבקלות זורקים בן משפחה לרחוב. הילדה נבהלת ושואלת אם גם אותה יזרקו, והאם אומרת "כמובן שלא". אבל מבחינת הילדה, היא נוכחה עכשיו בכמה דברים:
אחד: שבוגדים בה בקלות ולוקחים ממנה את החבר והאח הכי טוב שלה.
שניים: שבקלות יכולים ההורים באכזריות ובשרירותיות לזרוק בן משפחה אהוב לרחוב.
שלושה: שלבעלי חיים אין זכויות קיום סבירות כמו שלנו, ושאפשר לעשות בהם ככל העולה על הדעת – לזרוק לרחוב, לרצוח, להתעלל. אין להם שום זכויות. הם אפס. זבל. יצור נחות נטול רגשות ומחשבות.
ובהקשר לפוסט הקודם על זוועות הזוג שני, אומר שוב: אסור לזרוק חתול לרחוב, ולא משנה מה הבעיה שלו. במקרה כזה של השתנה בבית, צריך לברר אם זו בעיה רפואית, וקל לטפל בה. אם זו בעיה פסיכולוגית, יש המון יועצים להתנהגויות חתולים היום, מדובר בפגישה אחת בלבד שעולה לא יותר מ-400 ₪, והיועץ פותר את הבעיה. שמעתי על הרבה בעיות כאלה שנפתרו בקלות. ואם לא עוזר כלום: שמים פתק לאימוץ ברשת, יהיה מי שיפנה. ואם גם זה לא עזר, העמותות יקלטו את החתול ואולי ימצאו לו בית.
כנ"ל בכל מקרה אחר. קרה המקרה ואינך יכול להחזיק את החתול, פנה לעמותות ותבקש עצות. ישנה את ריבי מאייר שעושה עבודת קודש ומייעצת. יש המון חומר ברשת. יש המון קבוצות תמיכה וייעוץ. היום קל מתמיד להיעזר בזולת כדי לפתור בעיות כאלה. אבל לא זורקים חתול "מוחתם" לרחוב. לא מרדימים אותו כי נמאס ממנו. לא עושים דברים כאלה בעולם מתוקן עם מערכת מתוקנת של עמותות לבעלי חיים.