חמורים

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

מדי פעם אני עדיין רואה ברחובות חמור מוביל עגלה, איזה אלטעזאכן שנשאר מפעם, בחור שמוכר סברס, מישהו שמוביל משהו – כאלה שהמהפכה המוטורית פסחה  עליהם.

אני מביטה בחמור, בעל חיים שפעם חשבתי שהוא טיפש וריקני וכהה רגשות, ורואה מבט מיוסר וכאוב, או מבט אטום מרוב סבל. אני רואה על רגליו חבורות שונות ופצעים. אני רואה פרווה מדובללת מרוב הזנחה. לפעמים גם עצמות חזה בולטות מאי תזונה מספקת.

אני רואה חמורים עצובים.

אני רואה את מה שאנשים רואים כשהם חולפים על פניו באדישות – חיה  מטומטמת ואטומה. אין מה להתעכב על מצבה ורגשותיה. הלוא היא ברייה מטומטמת.

והנה, ראיתי חמורים מאושרים. חמורים שגדלים וחיים בשמחה.

ראיתי כתבה על החקלאות האורגנית של קיבוץ שדה אליהו. בין היתר, הם מגדלים שם חמורים שאוכלים את היבליות ואת יתר העשבים השוטים. כך נוצרת סינרגיה מעולה: החמורים נהנים מחיים מאושרים, והחקלאים זוכים ב"מדבירים" יעילים ביותר, בלי לפגוע בטבע, אלא בשיתוף פעולה מדהים ומרגש איתו.

לחמורים האלה יש ארשת פנים מאושרת ותינוקית, כי כאשר מגדלים בעל חיים כחיית מחמד, מאכילים אותו, מטפחים אותו ואוהבים אותו, והוא לא משמש עוד כסבל אומלל שנאלץ לצעוד בדרכי אספלט קשות – הוא הופך לתינוק ענקי ומתוק, פניו מאושרות, הבעתו גן-עדנית.

אין הרבה חמורים כאלה. כי אלה שעובדים בנשיאת משאות הם חמורים עצובים ומושפלים.

אל חמורים התוודעתי דרך מישהי שהיה לה חמור כחיית מחמד. הם היו ממש מאוהבים, היא והוא. אפילו בין בני אדם לא ראית אהבה כזו. כשהיתה באה לאורוותו, היה שמח לקראתה כאילו ראה את אמו הורתו. ויחד היו מתגפפים ושמחים זה בזו.

אבל יום אחד אותה אישה נאלצה לעבוד לבית צמוד קרקע אחר. שם בעל הבית כבר לא התיר לה להחזיק חמור, והיא נאלצה להיפרד ממנו. מאחר שלא רצתה למכור את החמור לאיזה אלטעזאכן שימרר את חייו ויעביד אותו, היא נתנה אותו לחוואי אחד בעל אורווה, ומאז היא משלמת לו חודשית על אחזקת החמור. היא באה לבקר אותו ככל יכולתה.

בזמן שהיא איננה, החמור כה עצוב, בקושי אוכל ולא נהנה מהחיים. וכשהיא באה לבקר – אושר גדול.

ובחמור נוסף נתקלתי, שחי חיי אושר ושלווה – חמורו של קרוב משפחה שלי. הוא חי בחצר הגדולה עם שאר בעלי החיים – חתולים, כבשים, ארנבות, ומאוד מרוצה מהחיים.

אלה הם החמורים המאושרים. ויש להם ארשת של אושר על הפרצוף, לא מפני שחמור הוא חיה מטומטמת, ולכן הבעתו מאושרת מרוב טמטום, אלא מפני שפה ושם ישנם גם אנשים טובים שמוכנים לטפל בחיות המוזנחות האלה, שמאז המהפכה המוטורית ירד מאוד ביקושם בעולם.