זהו, סוף סוף הוא אצלי בידיים!

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

עשר שנים לא החזקתי ספר חדש שלי ביד. והנה, שלשום החדש ראה אור. רק יום לפני ההשקה הוא יצא מבית הדפוס, בתולי ונוצץ. רק אז זכיתי לראות אותו לראשונה ולהחזיק אותו בידיי.

אני אוהבת להביט בספר חדש שלי שיוצא, ואני עושה את זה די הרבה זמן. בוחנת אותו מכל הצדדים במשך כמה ימים. והנה, כבר למחרת "נאלצתי" לחלוק אותו עם אחרים.

מוזר לעשות השקה לספר שזה עתה הגיח מהכריכייה. בדרך כלל עושים השקות אחרי כמה חודשים, כשכבר מתרגלים לרעיון שיש ספר חדש. ופה הכול בא במין בום מוזר – ספר חדש זה עתה יצא לעולם פלוס השקה. אפילו לתינוק נותנים שבוע עד הברית. נותנים לילוד ולהורים קצת זמן להכיר זה את זה, להתרגל.

אז אני עמדתי בהשקה שאירגנה הוצאת "ספרא" של איגוד סופרי ישראל לכבוד זוכי פרס אס"י, במקום שבו מכרו את הספר, ואני רואה אותו, ספר שעדיין לא התרגלתי אליו. הוא שלי בכלל? כמה מוזר. וכמה שנים עברתי איתו – עשר שנים עד שסיימתי אותו. וכשזה כבר קורה סוף סוף, עלי לחלוק אותו עם אחרים? אני רוצה להיות איתו לבדי.

בבית, איתו לבד, אני נזכרת בפעמים הקודמות. תמיד נדמה שהפעם הראשונה היא הכי מרגשת, ולא כך הדבר בכלל. גם בפעמים הבאות זה מרגש.

בפעם הראשונה הלכתי למערכת של "עם עובד" ולקחתי מהמחסן חבילה עם 20 ספרים, עותקי המחבר. הם עטפו אותה בנייר ממוחזר כלשהו, משהו שלקחו ממשהו אחר. בחוץ פתחתי והבטתי בתדהמה: עשרים עותקים, די צנומים, ממש לא הצבע שאמרו לי שייצא. קצת אכזבה מאיך שהוא נראה. לא כמו שדמיינתי.

אחר כך הלכתי ברגל לביתה של חברתי תמר משמר, שמאוד תמכה בי בכל התקופה לפני יציאת הספר. היא גרה לא מאוד רחוק משם. רציתי לתת לה עותק ראשון כהוקרה על תמיכתה ועזרתה הרבה.

אחר כך לקחתי קו 24 בקינג' גורג' ונסעתי לאחי וגיסתי ברמת השרון. זה היה יום שישי, ערב ט"ו בשבט, והמשפחה חגגה את החג ביחד עם יום ההולדת של אחייני. נתתי לכולם עותקים חתומים, ועדיין לא הבנתי מה קורה. שלוש שנים כמעט עברו מהיום שבו חתמתי על החוזה, ועד שהספר יצא. זמן ארוך להתבשל בתחושות שמי יודע, מי אמר שהוא ייצא בכלל. עד שאני לא רואה אותו, נוגעת בו, מריחה אותו – אני לא מאמינה.

את עותקי המחבר של הספר השני כבר הביאה לי חברה. הוצאת "הקיבוץ המאוחד" בדיוק עברה למשכנה בבני ברק, והם לא מממנים שליחים, אז אמרו לי, את רוצה אותו? תבואי ותיקחי! חברה עשתה לי טובה והביאה את החבילה הכרוכה יפה. בקיבוץ המאוחד עושים עטיפות נורא יפות לספרים שהם שולחים, עטיפות כפולות כאלה. משקיעים שם.

שוב היה חג, נדמה לי ששבועות, ואני פתחתי את החבילה, וזה לקח די הרבה זמן, בגלל העטיפות הכפולות, ושוב הבטתי בחוסר אמון בספרים. שוב זה לקח איזה שנתיים מיום חתימת החוזה ועד ליציאת הספר.

ועדיין לא בכיתי. נורא התרגשתי, אבל לא בכיתי.

אני לא יודעת למה, אבל הבכי בא רק בספר השלישי. "חרגול", אנשים טובים, שלחו לי שליח על חשבונם. הביא 20 ספרים בשתי מעטפות מרופדות. פתחתי מיד, ופתאום התחלתי להשתנק מבכי. זה היה יוני, והייתי דביקה מזיעה. בדיוק צבעתי את הבית. כולי מוכתמת פתחתי לשליח את הדלת. בשביל לפתוח את המעטפות רחצתי במיוחד ידיים. הסופרלק של טמבור לא יוסיף להם כבוד.

הפעם הכריכה היתה בדיוק כמו זו ששלחו לי באי מייל. לא היו הפתעות. ובכל זאת הרגשתי כמו זרה לספרים האלה. והבכי? כנראה בגלל ששבע שנים עמלתי עליו, ואז פתאום לראות אותו, עשר שנים אחרי שהתחלתי לכתוב אותו – זה היה די שוק. כאילו כבר לא האמנתי שייצא.

לפני שלוש שנים בא הספר הרביעי. לא כתבתי אותו לבד אלא עם חברתי, נולי עומר. וזה לא היה רומן רגיל, אלא רומן-רשת. ובהתאם לחזון הווירטואלי שלי, הוא לא יצא לעולם כרוך, אלא פורסם ב"ווי-נט" בהמשכים במשך חודשיים, מדי יום.

ואני, שכל כך מתרגשת מהמהפכה הוירטואלית, בכל זאת התגעגעתי לריח הנייר, לחוש את הכריכה, אבל נאלצתי להסתפק בלהיכנס כל יום לוויינט כדי לראות איך יצא הפרק היומי, כמה טוקבקים יש, ומה אמרו.

ולמרות החלוציות של הדבר, התגעגעתי לנייר, לכריכה מקרטון, לא אכחיש. אז הנה, עשר שנים עברו מאז הספר המכורך האחרון שלי, ספר הנייר האחרון שלי, ושוב יש לי ילד כזה מנייר.

ולא בכיתי. לא היה לי זמן להתרגל אליו. כי למחרת הייתי צריכה לרוץ להשקה שלו, והייתי יותר מדי עסוקה מכדי להתייחד איתו ולבכות.

והוא אפילו עדיין לא בחנויות, ועדיין לא נשלח לשום מקום בגלל שזה עתה יצא מהדפוס. אני מניחה שרק בעוד שבועיים הוא יהיה בחנויות. אז בינתיים הוא רק שלי.

וחוץ מזה היה ערב נפלא. הבננות המופלאות והמופלאים שבאו היו  נהדרים יותר ממה שפיללתי, והלוא את רובם טרם פגשתי אישית. אני אחת נאחסית כזאת, תמיד עייפה, תמיד מעוכה, לעיתים קרובות לא מרגישה טוב ("החולה המדומה", כמו שצוחק עלי חברי, יוסי וקסמן), אז לכן לא הולכת להשקות ופתיחות של אחרים, וכך לא ידעתי איזה אנשים נהדרים יש כאן. ז"א, ידעתי, כי אני קוראת אותם. אבל מסתבר שאין תחליף למפגש פנים אל פנים. רק בעיניים מול עיניים קולטים את החום והאהבה.  

ומאוד התרגשתי. גם מהבננות שבאו. גם מחבריי הנהדרים שאמרו עלי דברים שגרמו לי להסמיק. ום מטובל'ה גרטנר עם הקול הענקי שלה, ששרה לנו שלושה שירי רוק-משוררים, עיבודים לשיריו של המשורר  פארוק מואסי ,שגם לו חגגו צאת של ספר חדש. גם מגד קינר,  י"ור האיגוד, שאמר דברים נהדרים עלי ועל הסופר הצעיר אבנר הנמן, הזוכה הנוסף. ומישראל בר כוכב שהנחה ברוב נועם.  בקיצור, היה שווה ברמות.

טוב, אין ספק שזו היתה חוויה מתקנת לאיזה ערב ספרותי משמים שערכו לי לפני 13 שנה בבית הסופר לספרי השני. אז באו קומץ מזקני האגודה, והיה משמים יותר מנעל בית ישנה. הפעם באמת היתה תחושה של חגיגה, שהחזירה לי את האמון בדבר המשונה הזה שנקרא ערב ספרותי.