כתיבת קורות חיים

כשאני צריכה לכתוב קורות חיים, כמו לבלוג שלי למשל, או כשאני קוראת תולדות אחרים , כמו בבלוגים של האחרים,אני תמיד נזכרת בשיר החכם של ויסלבה שימבורסקה:{אצטט רק כמה משפטים ממנו}

אולי את הזכרון הראשון שלי? איך אני, תינוקת עדיין, רצה להביא סמרטוט רצפה כדי לנגב את הרצפה הרטובה ממני, ומתביישת, כל כך מתביישת,
או את הפעם שהבנים עמדו לפני הבית שלי וצעקו "חנהלה, כולינו אוהבים אותך!!!" או אולי את המחשבות עליהן לא ספרתי לאיש, מחשבות על הורי ועל סבתא שלי ובכלל על אנשים מבוגרים,
ואחר כך אולי על המפקד ההוא שביום הראשון בבסיס ברמה לקח אותי לראות את החדר שלו, "ואיך המיטה, יפה?" או אולי היום בו הילד הכי שווה בשכבה אחז את פני בשתי ידיו ולראשונה הבנתי מה זה "ברכיה התמוטטו לרצפה"או היום בו הודיעו לי שמוקש פוצץ את גופו, את ידיו החמות, את החיוך הציני שלו, ואבא שלו הראה לי את השעון שנעצר בשעה ההיא, שוב ושוב הוא הוציא את השעון ושנינו הבטנו בו כאילו אם יזוזו המחוגים הוא יופיע כאן שוב.
או את היום בו פגשתי אותך בבריכה שזוף ובטוח כל כך והייתי בטוחה שלעולם לא תהיה שלי.
ואולי צריך לכתוב על הרגע ההוא במכונית בו לקחתי את בני, תינוק מבית היתומים ולא הייתי בטוחה שהוא באמת שלי. אבל אחר כך , אחרי יומיים, כשישבנו על הגג, כשעיניו החכמות הביטו לתוך עיני כשהאכלתי אותו מהבקבוק, וקרן אור האירה את פניו , הרגשתי איך קרן האור הזו קושרת את ליבי לליבו לעד, אולי על הרגע בו ערכת הבדיקה הביתית הראתה שזהו, תהיה גם ילדה, או היום בו יצא ספרי הראשון לאור ואני הלכתי איתו, ישנתי איתו, ולא הייתי שבעה מלהביט בו, ואולי דווקא את הבקורת הרעה הראשונה מעל דפי העתון, העלבון הצורב, והרצון לנקמה… יכול להיות בעצם שדווקא הרגעים שאין בהם דבר, הם הקורות האמיתיים, הרגעים בהם אני בוהה בקיר או בטלויזיה, או שוכבת בעיניים עצומות, או שוטפת כלים וממציאה שיר? ואולי התכניות שלי, החלומות? או אולי רק כמה מלים,
הייתי פה, אני עדיין הווה.