למה חשבתי שלא אכתוב יותר

לפני כמה שבועות חשבתי שלא אכתוב יותר ספורים, אני לא אוהבת לכתוב התחלה של ספור, להציג את הדמויות, ליצור ציפיות, גם לתאר אני לא ממש מסוגלת, אין לי מילים שיספיקו להמחיש את מה ששכחתי, יותר מכל קשה לי לכתוב דו שיח , לכתוב מה הם אמרו ואם פכרו אצבעותיהם בעצבנות או נעו בחוסר סבלנות על מושבם, אני שונאת לתאר מקומות, חשבתי, עמקים הרים או ים, אפילו לא מטבח או דלת כניסה לבית, הכי טוב היה לו יכולתי לשגר צילום שלהם ישר למוח הקורא.
לכן חשבתי, לא אכתוב לעולם על עמק הכלניות הסגולות, האור שהיה שפוך שם, רך ומאיר את השיער המסורק בשתי צמות הדוקות עד כאב, וזר עצום מושלך בדרך הביתה. 
יותר לא אכתוב על הבקרים של השבתות בבית הישן שלי, על מסע הבקר במיטות, ממיטתה הקרה של אחותי למיטה הפרועה של אחי, ועד למיטת הורי שבדרך פלא הפכה כל לילה מספה בסלון למיטה שהכילה את שלושתינו בבקרי השבת, מעולם לא חשתי מוגנת כמו אז, בין שניהם.
לא אכתוב עוד על אמי הנושכת את כף ידה עד כאב כדי לא לענות לצעקות, כמה חלשה היתה חשבתי, לפני שהבנתי עד כמה היתה חזקה. לא אכתוב על הסלט הקטן המדויק שהכין לי אבי, ואיך הוא פרס את העגבניה פסים פסים לאורך ואחר כך לרוחב.
אני לא מתכוונת לכתוב על זה יותר, הבטחתי לעצמי. חשבתי שלא נותרו בי מילים לתאר את היום ההוא בספריה באוניברסיטה כשהודיעו לי. את המחברות שמלאתי במילים דרורי מת דרורי מת דרורי מת, ואחר כך הלכתי לרקוד במסיבת סילבסטר שתיתי שם ונישקתי את כולם, העיקר שלא ירגישו בריח המוות שדבק בי מאז. את כל אלו חשבתי לא אכתוב, רק אסמן במחשב סימני קריאה!!!!!!! עד סוף הדף שיכתבו כל זאת בלעדי כי לי אין מילים.
כך חשבתי אך רבועי האותיות השחורים במחשב שוב מגנטו אותי אליהם וכל נקישה בהם אפשרה לי לקחת אויר, ולנשום.