גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים
העץ מריח את הסתיו ומתאפק
לא להרפות בטרם את עליו.
נענה להד קלוש
של הוראות לחילופי עונות.
מכיר הוא רק את הגינה
שבה צומח.
שני מטר מכל צד
ובנינים חונקים
והאויר שכבר מגיע רווי
בצלצולי האזעקה הסלולורית.
עשן הגי"פים הורודים. ריח צבעי המספרה
מוחק מעל עליו כל זכר אלוהים.
בלילות שומע נשימות תופים
של מי שלא נרדם
כמעט אף פעם.
הן מעולם הוא לא ידע
אפרים רחבי ידיים,
אויר צלול נלגם בערבים.
ריח של תלתן,
רפת ולולים, וצעדים במגפיים.
שריקה של ההולכים בשביל
ובוץ על הידיים.
חורים טריים של ערצבים
ונערים ונערות על מדרכה צורדים שירים.
אז איך יתגעגע למה שלא היה שלו
אף פעם?
לו רק היה יכול היה צוחק,
איזה אבסורד!
לשם מה, גבוה מכולם, עלי גדולים מדי,
פירות הסרק שלי נושרים
אל הגינה של השכנים.
חומה סביבי
וזוג עיניים שמביט בי
{תר את זכר העונות}
מאחורי זכוכית. אישה
בסתיו. נושמת זכרונות דלילים.
גברת-ילדה
חני יקרה, יפה השיר. מעניין להיכנס לנעליים של העץ (המבוית)…
תודה גבריאלה , יפה ההגדרה בעיני "עץ מבוית" גם אני כנראה כבר מבויתת קשות
חני, ברוכה השבה משדות זלצבורג אל הסתו של הרצליה. איזו תנופת סתו שירית הגוברת על עשן הג"יפים וצלצולי הסלולריים. פירות שירייך אינם סרק והם נושרים יפים, טעימים ומרגשים אל חצרי בעמק שעל יד ביתך לשעבר.
תודה מוישלה {בבית אני חנהלה}, מקוה באמת שנוף העמקים שבתוכי יגבר במלחמה על הנוף הסלולרי מסביבי{אבל הנוף בפנים קיים תמיד}
יפה שירך על העץ
שלא לשם נועד
ובכל זאת הוא לך עוגן
אל הזכרונות ההם
שהוא איננו משער
שקיימים
מירי יצא לך שיר יפה!! עוגן אל הזכרונות תמצות נפלא!
איזה יופי שלפני שמגיעים לאישה האישה הקוראת כבר מזדהה עם העץ מאוד. ומתברר שכן אפשר להתגעגע למה שלא מכירים!
כמה חכם לי להתגעגע למה שלא מכירים…
חני, יפה האשה-עץ הזה, בסתיו החיים. כי האדם עץ השדה. מאוד אהבתי איך בסוף הגוף הוא גוף ראשון והאשה בחלון. מי מדבר אל מי?
לא פירות סרק חני, לא פירות סרק!
תודה לך מירה מערבות הים, מקווה שלא פירות סרק.. ואם כן גם הם נבראו, לא?
חני, גם פירות סרק נבראו, אבל כשאשה-אם אומרת פירות סרק, איני יכולה שלא לחשוב על ילדיה. זה לא שזה אסור לומר בשיר (ואמרתי משהו דומה באחד השירים המוקדמים שלי) אבל זה מצמרר וחשבתי שכאן אינך מתכוונת לזה. על כל פנים, במקרה המסויים הזה, חשבתי שהשיר עצמו, שהוא פרייך, אינו סרק כלל זו היתה מחמאה:)
רק טוב.(מערבות הים).
הבנתי שזו מחמאה מירה, ובפירות סרק התכוונתי לשירים וליצירה בכלל בוודאי שלא לילדים, שבת שלום!!!
שלום רב שובך חני יקרה
הבאת אתך שיר סתיו מקסים :"העץ מריח את הסתיו ומתאפק לא להרפות בטרם את עליו" – יופי!
מקווה שהיה מתוק בעיר המלח
הי ריקי, אכן שבתי, ומתוקה היתה השהיה בטרם פרידה, צובטת לב ומחממת למרות הקור, שמחה ששמת לב לשורה הראשונה על ההתאפקות..
הו חני, כל כך "גני הרצליה" השיר שלך. "גני הרצליה": בתים דו משפחתיים מוקפי חומות אבן המצרות על גינות קטנטנות עם עץ שפרותיו נושרים אצל השכן הקולני מעבר לחומה. השכונה המתפשרת עם טבע שתול. כמובן כל כך דיבר אלי שירך, שכנתי היקרה. הזדהתי עם העץ. ועם אשה בחלון. ועם השכן הנרגן שגם הוא- יש לו אומללות בתוך חומות משלו…
איריס איריס, קלעת בול לטבעו של הטבע המדוד שלי,{שלנו} אבל כמו בספר האי הגדול הטבע האמיתי הרי בתוכי, לכן לא משנה מה אראה מהחלון{אולי נחמה…}
שיר יפה המביא זווית חדשה למראה מוכר.
אני הייתי מסיים את השיר בשורות הבאות:
אז איך יתגעגע למה שלא היה שלו
אף פעם?
השורות שאחריו נראות לי שייכות מבחינת הסגנון והתוכן לאופרה אחרת.
שבת שלום
גיורא
תודה גיורא השיר אכן טרי מאוד ואתחשב בהערתך לעריכה!
חנה,
שיר מרגש ומקסים.
גלגול קשה לעץ המסכן הזה…
ואני הכי מזדהה איתך באהבה הזו לטבע ובתחושה ששם האלוהים, כמו בכל דבר אמיתי.
אנחנו מתים בערים.
ונכון שגם בעיר ישנם חיים,
רק שלפעמים אני מרגישה,
שהריגושים ה"מודרניים" שלנו הם רק נסיונות לשחזר במלאכותיות הרגשה של טבע,
כמו לצבוע עצים בירוק ….
רונית ברגישותך היטבת לתאר את מה שרציתי לומר בשיר, חיים בעיר במן שחזור של טבע, עונות, אלוהים..תודה!
זה לא שיר. זה הגיגים.
אולי, אבל בכל אופן עכשיו אני מרגישה שייכת גם אלי חדרו בעילום שם, שמחה לכל תגובה ולומדת מכולן.
נראה לי שזה שיר שאפשר לחצות עד כל זכר אלוהים שיר אחד ואז לערוך את השני ויש לך מחזור מסוים על אותו נושא.
אם כי אם את מקדישה אותו לקבל צעיר יותר הוא עומד איך שהוא.
מקווה שהייתי לעזר.
שבת- שלום.
אביטל תודה, אולי את צודקת בקשר לשני שירים שיש פה, גם אני חשה כך. לא הבנתי את השורה הלפני אחרונה"מקדישה אותו לקבל צעיר?
לקהל, הקלדתי לא נכון, דבר שקורה לי הרבה.
זה שיר מאד מפורט. אז לי כמבוגרת ( וזה אישי) טוב להשלים מסר בעיניי רוחי אבל אם את משאירה את הפירוט זה טוב למי שמחפש תמונה מלאה( בדרך כלל קהל צעיר יותר) .
הבנתי, ואולי את צודקת, תודה
חני ואיריס
אם את מתכוונת לגן הציבורי שליד ביתכם הוא בחיי מפואר יחסית ומלבב לא מעט. אולי בעיני עירונית :)))
נכון מירי, הוא מלבב, אני התכוונתי לגינת ביתי הקטנה{והמלבבת גם} שלמרות יופי הגינות הם בעיני, שגדלתי במרחבים פתוחים ושדות וגינות לא מטופחות, הד קלוש לטבע{אבל אולי זה כך רק בגלל הזכרונות…}
עשן הגי"פים הורודים. ריח צבעי המספרה
מוחק מעל עליו כל זכר אלוהים
יפה ונכון
שיר מקסים ,חני, כל כך מרגשת מצוקתו של העץ בתוך הטבע האורבני המנוכר, זה כמו להיות חצי עץ או ,צל של עץ ,גם האשה המתבוננת בחלון זכרונותיה דלילים ,היטבת לתאר מצוקת האדם והעץ ובעדינות רבה
תודה לך חנה, היטבת כרגיל לרדת לעומק {העץ}
תודה סבינה, ואני עוד עוזרת בזה, הלכתי היום למספרה..
מעורר חמלה העץ הזה. כמעט אפשר לחבק אותו ולהשיב לו צלם אילן.
(ואת הסתיו בהרצליה אני דווקא אוהב).
תודה שחר מריו, לא יודעת אם מעורר חמלה , הוא לא יודע אחרת, ולי הסתיו{בהרצליה} תמיד גרם לדכאון, השנה לא.
איזה שיר יפה, על עץ עירוני.
עד ל "חומה סביבי" נראה לי היא מריצה את מחשבותיה עליו, לא ברור לי שאלה שלו, שהוא העצוב/ביקורתי/ממורמר.
"אז איך יתגעגע למה שלא היה שלו
אף פעם?", אולי היא שואלת את עצמה על עצמה?
למעשה אני שומעת את קולו רק מ"חומה סביבי".
ואולי בכלל הוא מסופק מכך ש"זוג עיניים מביט בי"? אולי לזה נועד, להנעים זוג עיניים מאחורי זכוכית? שדמיינתי משום מה ליד הכיור במטבח…
לוסי איך אני אוהבת את הפרשנות התמונתית שלך, אישה ליד כיור, מביטה מעבר לזכוכית, בכיור יש נחמה, כך אני מרגישה, תודה שהוספת אותו לתמונה
איזה שיר גאוני…
כל כך מרגש ואמיתי….
המחשבה על ההרגשה של להתגעגע למשהו שבכלל לא מכירים מעבירה בי צמרמורת….
ושהעיר כל כך לא אמיתית- אבל זה מה שהעץ מכיר, והכל מזוייף- והאמת נמצאת איפשהו שם- בטבע האמיתי ששם אין ג"יפים ורודים…
וכל כך יפה בעיני הסוף שהאישה גם היא מסתכלת דרך זכוכית.
כל השיר נותן תחושה כזאת שיש איזושהי חומה שמפרידה ביננו לדבר האמיתי הזה- שגם אנחנו אולי לא יודעים מה הוא-(אם הוא קיים בכלל) אבל מתגעגעים אליו…?
השיר כל כך עצוב.כי למי יותר עצוב-לאישה שיש לה זכרונות וגעגועים למה שהיה לה פעם,והיא כבר לא חיה כמו שרצתה לחיות בטבע-אלא היא מוקפת חומות… או לעץ- שהוא בכלל לא יודע חיים אחרים- אלא רק את אלו האומללים.
אמוש- אני מעריצה אותך על הדיוק והנשמה שבשיר.
ואני תוהה איך את עושה את זה?:)
אוהבת עד בלי די
לילך
תוספת קטנה לתגובה הקודמת-
הטבע המושאל הזה- שיושב בגינה שלנו- המשמש תפאורה של טבע פראי.. ממש עצוב.
(לעומת עכשיו- שאני בזלצבורג- והטבע פה כל כך אמיתי וחי ומדבר, ולא סתם תפאורה מסכנה…)
את מבינה הכל, וחכמה בצורה יוצאת דופן!
שיר מדהים ,נוגע ללב ומרגש במיוחד בעיקר כי בעיני זוהי מטפורה עלינו-עלינו האנשים-פרידה מן המוכר והידוע
אל עבר הלא נודע
גם חיינו כמו עונות השנה עוברים ממצב אחד למישנהו-אנו ניפרדים מילדנו -בדרך כלל "בטרם עת"כמו עץ מעליו.
אורית יקרה. תגובתך מענינת כי לא חשבתי על זה. אבל זה מאוד נכון, כי השיר נכתב בדיוק אחרי שנפרדתי מבתי וכנראה בתת ההכרה השיר מסמל פרידה, תודה על הראיה המיוחדת!