גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים
כמו דגת הקרדית שצאצאיה
מתפתחים בבטנה, אוכלים אותה
מבפנים. מפלסים דרכה את דרכם,
כך אנחנו שיצאנו מבין הריסותיה
עדיין מחכים שתפנה לנו מקום.
כליון גופה הוא השביל
הפעור עבורנו.
כמו לקי, ראשונת חתולי הבית
שערה מתקבץ גושים גושים,
שלא מאפשרים לליטוף להחליקם
והיא האחרונה עכשיו בתור לאוכל.
כשהיא שוכבת עוברית על הספה
גופה נושא עמו מלכות גנוזה.
פניה
נחל משור בערבה.
חריצים חריצים
מול פני שמים.
מרשים לפוסעים בהם להאחז.
מרחוק הם נראים כמו נמלים על סלע
קטנים. עמלנים.
על הנצח.
הנשר הזקן במדבר
עומד זקוף
ומחכה.
אמי יושבת עם עיתון בפתח הבית.
שמישהו יעבור,
שמישהו יבחין,
שהמוות יעצור סוף סוף.
עיפה מהליכה
רוצה להסתר בין קירות
סדוקים,
שלא יבחינו עד כמה
היא אחת לבדה.
כמוני, אמי
פורמת כל מה שקשר אותה.
לא רוצה להיות שייכת
לשום חדר מורים דמיוני.
בוהה למצוא מה היה שם
פעם שנתן כזו שמחה,
כמו צלצול הפסקה תמידי
בפעמון היד של מורדכי השמש.
יודעת ששעון החול
כבר לא יתהפך.
מחכה לראות מתי
יצנח גרגר אחרון.
נו, שיבוא כבר! מכריז נתן
כמו מנטרה באוזני החבורה הותיקה
המתאספת בשש בדיוק
כל מוצאי שבת.
מלאך המוות, הסבירה לי אמי
כשבאתי להחזיר אותה הביתה.
ואני לא הוצאתי הגה כל הערב,
היא אמרה.
חני, וודאי לא פשוט, אבל השיר לתלפיות.
תודה שולמית יקרה, האומץ ממך
חני, איזה תהומות יש בשיר שלך, וכמה אמת מקופלת בכל הדימויים שהעלת, אני רואה מרגישה שומעת את הצלילים של הרחם, והים, והנחל ופיצפוצי הערבה היבשה, מתערבבים עם צילצול פעמון בית הספר והמולת החיים של הילדים, ורחש של שקט הלבד המכאיב.
תודה אורה, שמחה שהצלחתי להעביר התמונות לעיני רוחך!!
חנה,
כמה קשה לכתוב שיר כזה, ואיך המועקה הזאת עוברת בקריאה.
ויש כאן תמונות יפות (דגת הקרדית, למשל) שנושאות בגאון את הקושי.
אולי אפשר לקצר פה ושם, אבל השיר – אמיץ ועוצמתי.
תודה לך שחר מריו, דווקא התמונה עם הדג היתה לי הכי קשה והכי פחות יפה {אולי כי היא נכונה מכולן…}שמת לב
שיר יפהפה שעובר על פני חיים.
כל בית – פנינה.בלי התבכיינות על סוף הדרך, אלא להפך.כמי שמלווה הורים קשישים, מזדהה עם כל מילה.
כתבתי הייקו על זיקנה שעדיין לא ציירתי.מגישה לך כתשורה קטנה לשיר היפה הזה:
ריח של זקנה
על אפודת הצמר
כתם צהבהב
שיר חזק מצמרר מזכיר את כל האמהות, גם אמא שלי היתה ממתינה בשער הגינה שלה לנו, שנבוא, בקושי ראתה, אבל פניה היו מופנים לרחוב ,לעוברים ולשבים לשאוב מהחיים השוצפים על ידה לגעת בהם,ואצל אמך ההמתנה למוות ההתנתקות ,כמה עצוב וחזק השיר ותמונותיו
גם אמא שלי באמת מחכה כך מחוץ לבית כאילו כך תקדים את בואנו, תודה חנה יקרה
תודה לוסי, השיר שלך מקסים, אני רואה אותו מצויר כולל הכתם{והריח}
חני, שיר נוקב וחושפני ונוגע בקורא.
לדעתי כדאי לצמצם ולחדד ואני רואה פה יותר משיר אחד. למשל, הבית הראשון, יותר משהוא עוסק באם, הוא מדבר על הילדים והיחס להורים. אני חושבת שאפשר לפתח אותו לשיר נפרד. אגב, בעיניי הוא חזק מאוד, כך שאם משלבים אותו בתוך השיר, אינני בטוחה שכדאי להתחיל איתו אלא דווקא לסיים.
שמתי פה כמה שאלות למחשבה וכמובן – לשיקולך. ובהמשך לעניין הבית הראשון – אני חושבת שהעניין עצמו (האם והילדים) יותר חזק מהדימוי (לקרדית) וטוב היה לו בלעדיו.
(ואם אני מרחיבה ומקשקשת יותר מידיי – רק תגידי:))
גם אני חשבתי כך שמבחינת המהלך הבית האחרון צריך להיות בסוף או בשיר נפרד, בסוף מכיוון שהנושא כה חי אצלי תוסס רגיש ודואלי השארתי הכל כך כמעט כמו שיצא, שיתאים למצב הנפשי, תודה על קריאתך החכמה!
איזה יופי!
לא רוצה להיות שייכת
לשום חדר מורים דמיוני.
בוהה למצוא מה היה שם
פעם שנתן כזו שמחה,
כמו צלצול הפסקה תמידי
בפעמון היד של מורדכי השמש.
זה באמת התאור שהכי חי אצלי, מצטלצל, רגישותך קלטה זאת
מעציב. וכתוב יפה.
תודה סיגל יקרה, אבל לא צריך להתעצב, אמא שלי אומרת תמיד: שרק לא יהיה יותר גרוע..
חני, נדמה לי שהשיר נגמר בעצם עם הבית הרביעי. שם נגמר המהלך החשוב, ואחריו הערות שוליים נרטיביות.
שיר חזק ומצמרר.
אמיר, אתה בהחלט צודק מבחינת המהלך, אך מבחינת הרגש והלמות בדברים בעת ובעונה אחת, איני יכולה לשנות, תודה על הקריאה !!
אני מבין, חני. והשיר טרי?
לפעמים אנחנו מעמתים דברים דרך שירים, ואלה בעצם רגעי חסד.
מבחינת השיר כשיר צריך אחר כך בכל זאת להסיר פיגומים ובניית יתר.
השיר נכתב בשלבים שליוו אותי ביחס לאמי, הגירסא הזו טריה, אני כנראה עוד לא מסוגלת לערוך אותו כי כאילו אם אוריד חלק יקרה משהו, מן הרגשה חדשה לי, מקווה שבהמשך אוכל להתבונן ולערוך ולהעזר בהערות שנראות לי נכונות,ואני כבר יודעת שממרחק רואים דברים אחרת ומסוגלים לעריה,
הכוונה מסוגלים לעריכה..
שיר חזק. אהבתי במיוחד את שני הבתים הראשונים .
אחר כך כדאי לדעתי קצת ללטש פה ושם.
או שאולי קו המחשבה שלי נהה יותר אחרי הטון הראשוני ולא רציתי להתפזר וזה לגמרי אישי.
תודה לך אביטל היקרה! אולי את צודקת
תמונת עצבות ללא קץ בינתיים.
כשנפטרה אימי
היתה על פניה הבעה של חיוך כמעט,
יש יאמרו משמחת הפגישה עם הגואל,
יש יאמרו שחרור טונוס השרירים,
אני ראיתי שם חיוך,
ובבית הקברות עלצה ציפור החופש גם . אני זוכרת את קולה
"אשרי מתה אני"
מירי כתבת פה בעצם שיר, על החיוך האחרון, וזה אולי גם מנחם, לא?
זאת היתה הכוונה
כתבתי לך שיר לנחמה במבט יותר מאוחר "אחרי ….
חני
קשה להשתחרר מדמותה של אימך כפי שהכרתי וממך, קולך , תנועותיך, חייך. שנים רבות של הכרות ביננו מתכנסות בשיר הזה, מתמצתות את מקומך על יד אימך, במילים שאין מדוייקות מהן. כבר אז אמרתי לך, כשראיתי את השיר בפעם הראשונה, שאת צריכה לחלק אותו לחלקים: 1, 2, 3…. זה כמו לתת לכל אמירה עוגן, ויש לך כאן כמה אמירות.
הייתי רוצה לשמוע אותך מקריאה את השיר…
איריס
אין לי מילים. השיר שאב אותי אל תוך עצמו וגם אל תןך המציאות שלי. חזק חזק.
תודה אומי על הערתך המרגשת!
חני – שיר חזק מאד ! חזק ואמיץ ! יש דברים שרציתי לומר אבל במקום אתן לך חיבוק ונשיקה
תודה ריקי, ריגשת אותי! מאוד.
חני, אני חווה את השיר כאיזה זרם תודעה מפולש הנותן למראות ולקולות ולתהומות להניע את היד הכותבת מבלי ללטש מבלי לטשטש. הכנות בכתיבה שלך שובה אותי.
הגדרת את זה מצוין!כמה חכם אתה
אוי קשה!!!!! מזדההההההההה
תודה יעל וכמו שאמשלי אומרת "שלא יהיה יותר קשה…"