גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים
Normal
0
false
false
false
EN-US
X-NONE
HE
MicrosoftInternetExplorer4
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-theme-font:minor-fareast;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}
אתמול בלילה סוף סוף גמרתי את ספר הנוער שאני כותבת, אני שולחת לכם טעימה קטנה, קצת מתוך הפרק השני, להנאתכם בחופשת הפסח, כדי שנזכור כולנו את העובדה שהיינו פעם ילדים…
אשמח לשמוע דעתכם! חג שמח !! {לספר אין עדיין שם אשמח לקבל הצעות}.
קבעתי עם אבא להיפגש בחוף,שנתאמן לתחרות השחיה הוא יגיע ישר מהעבודה, מהשדה, ואני מהבית ואז נשחה למקום שלנו. החוף היה ריק, כי מעט אנשים בכלל מכירים אותו,כולם אוהבים ללכת לחוף האחר עם המגלשות והקיוסק ולא מבינים מה אני מוצאת בחוף השומם הזה. אין כאן כלום, אומרת ליהיא, סתם משעמם. הם לא מבינים שאפשר ליהנות רק מלהסתכל על המים או לשבת על הרפסודה עם הרגליים בתוך המים. נכנסתי למים וצללתי בעיניים פקוחות, ראיתי את זהרורי השמש משחקים מעלי והרגשתי משהו מוזר בכל הגוף כמו עצב כזה, סופי. אבל מיד סילקתי את ההרגשה הזו,הוצאתי את הראש מהמים, הבטתי לראות אם אבא בא. היה שקט, רעש הטנדר המתקרב לא נשמע. צללתי שוב, אני אוהבת לצלול ממש קרוב לקרום המים, לפקוח עיניים ולהרגיש שכל זה שייך לי. הכחול של המים, זהרוריות השמש המנצנצות, רעש הגלים הקטנים וזמזום תמידי שנשמע באוזני כמו זמזום של שעון החיים. צללתי וצללתי עד שהגעתי לרפסודה עליתי עליה ואבא עדיין לא הגיע. ישבתי עם הרגליים במים, הבטתי בקרני השמש שרוקדות על המים, בדגים ששחו לי ליד הרגליים, בטח הם חושבים שהאצבעות שלי הן סוג של אוכל מיוחד כי מדי פעם הרגשתי דגדוג, או טעימה באצבעות, זה היה דווקא נעים, אני רגילה לזה. נזכרתי איך בשנה שעברה, בת דודתי, נועה מתל אביב, נבהלה כל כך מהדגדוגים האלו, מישהו צובט אותי!!! היא צרחה, הצילו!!! ולא עזרו לנו כל ההרגעות וההסברים, היא לא הפסיקה לצעוק עד שיצאה מהמים, אחר כך היא כבר לא הסכימה להיכנס. אצלנו, בתל אביב, הדגים יותר מנומסים, היא אמרה לי. אבל הגלים לא, אמרתי ונזכרתי איך בחופש הקודם, כשאני התארחתי בתל אביב, גל חצוף אחד בים התיכון הפיל אותי, הזיז אותי, גרם לי להיבהל ולבלוע המון מים מלוחים,ים מבהיל הוא הים התיכון, לא חמים ומלטף כמו הכנרת שלי. בכל אלו נזכרתי ועדיין אבא לא בא. פתאום כאילו מול העיניים שלי בתוך המים, הופיעה תמונה ברורה ונעלמה במהירות, ראיתי בבירור את הטנדר של אבא הפוך, בשדות. נבהלתי, הבטתי לעבר החוף, אבא לא היה שם, הבטתי שוב במים, עצמתי ופקחתי עיניים כדי להחזיר לי את התמונה אבל ראיתי רק מים וגלים קטנים זוחלים עליהם. לפתע התמונה הופיעה שוב כאילו ממעמקי הים, הטנדר הפוך ואבא שוכב שם ודם על פניו, פצוע. הלב התחיל לדפוק לי בחוזקה והרגשתי מן דחיפות בכל הגוף, אני חייבת לעשות משהו. הבטתי שוב במים והכל נעלם , אבל התמונה של הטנדר ההפוך לא הרפתה ממני. זה סתם דמיון, ניסיתי להגיד לעצמי, אבל בכל הגוף שלי הרגשתי שזה לא כך, שהתמונה אמיתית ושאני חייבת לעשות משהו ומהר. במהירות שחיתי לחוף, התלבשתי ורצתי יחפה הביתה, הרגליים שרפו לי על הזפת של הכביש אבל לא נעלתי את הכפכפים שהחזקתי ביד, הרגשתי שאולי הכאב הזה יעזור לי למצוא את אבא שלי בבית יושב בסלון וקורא עיתון, אולי הוא בכלל שכח מהפגישה שלנו, למרות שזה אף פעם לא קרה. אולי אמא בקשה ממנו משהו דחוף, אבל מה?
מקסים ,חני, ומרתק ,איזה עולם רגיש ואינטואיטיבי יש לגיבורה שלך אולי תקראי לספר "מה שיש באגם"
כמו שם הפוסט
ומזל טוב יקירה ובשעה מבורכת
איזה רוח יצירה בבלוגיה- ספרים חדשים נולדים
ואיזה עיתוי נפלא
תודה חנה על רגישותך, ואולי באמת זה יהיה שם הספר,
היי חני
ספר חדש… חגיגה, את כותבת נפלא… יש את המתח, יש את הקול המתלבט.
את המשחק בן העצב החיתוני לפנימי.
בהצלחה.
וחג שמח
טובה
איזו הגדרה קולעת טובה, "בין העצב החיצוני לפנימי"
מאוד ציורי.
מאוד מסקרן (מה קרה שם בסוף?).
תודה חנוך, וכמו שאני אומרת לילדים מה שקרה תצטרך לקרוא בספר{כשיצא.. בתקווה..} ואם לא אז אני אספר
תאורים מקסימים. הזכרת לי את ילדותי בחוף השקט בחיפה
תודה מירי, אני חושבת שבילדות יש לטבע מקום מרכזי, ולכן תאורי הים מתאימים לכל ים…{גם בטבריה היה החוף השקט!}
אוי זה מותח.
ותיאורי הים שלך מכאיבים בכמיהה ובגעגוע שהם מעוררים בירושלמית כמוני.
תודה לי, גם לירושלים יש ים לא? זה שבדמיון..
ים הגעגוע אינסופי הוא
כתוב נפלא חני, מזדהה עם כל מילה ומבינה בדיוק על מה את כותבת
גם אני חושבת ש:"מה שיש באגם" זה אחלה שם , מלא סוד ומים
איזה כיף זה לגמור ?!
חג שמח ובשעה טובה 🙂
תודה ריקי יקירה, גם אני משתכנעת שהשם שנתתי לפוסט, יכול להיות טוב לספר
חני השם, אולי, יכול להיות: "זהרורים"..
בקטע האחרון לא מובן מדוע כאב יכול לעזור (למצוא את אבא).
החוויה של הצלילה מאוד מוכרת לי וגם אכילת הדגים….:)
חג אביב ופריחות..
תמי, בקשר לזהרורים, מקסים, אבל לא חושבת שזה מתאים לילדים, יש נדמה לי לס. יזהר ספר כזה, והילדה חושבת שהכאב , הסבל שלה, יגרום לה לפגוש את אבא, ככה ראיתי בדמיוני חשיבה ילדית{לי יש את זה עד היום אבל זה כבר ספור אחר…}
חני, הטקסט ממש מותח וכתוב בכישרון רב. למה כל-כך קצר? אשמח לקרוא עוד קצת כדי להציע שם לספר.
אהבתי,
איתי
תודה איתי!! מילותיך מעודדות, ואתן עוד בהמשך..
השילוב בכתיבה שלך של חוויות חושיות עם מחשבות, לפעמים מנוגדות, הוא מעניין, זה נקרא בעניין, תחושה של משהו מוכר ועם זאת חוסר ידיעה מסקרן לאן זה יתפתח. חני, כתוב מושך.
תודה נעם יקר, תגובה מעודדת!!
גרמת לי להתגעגע לכנרת בלי שאני אוהבת את הכנרת בכלל …
כתוב כל כך יפה ומייצר המון המון תחושות…
וממש אהבתי את הסוף של הקטע- שהיא רצה יחפה שיכאב לה- אולי ככה אבא יהיה בסדר- ממש הזדהיתי!
מחכה להמשך….בציפיה
והשם- מה שיש באגם מאוד מאוד יפה!
איזה כיף שסיימת לכתוב את הספר- אני מחכה כל כך לקרוא אותו….זה מסקרן ויפהיפה
לילך, אני חושבת שתמיד היית אתי שם, בכנרת, בהרים אפילו אם את לא זוכרת..
יפה וצלול ומרתק, כמו תמיד בכתיבתך, חניל'ה. שיהיה בהצלחה עם הספר החדש. תמיד כיף לקרוא אותך. כל כך מקצועי, כל כך נכון.
תודה יעל, בלעתי כל אמירה שלך בשקיקה!
חני יקרה, איך הילדות שלנו חוזרת בדלת האחורית, מדהים. בגלל הקטע שכתבת על יבניאל, אני מניחה שהחוויה בים התיכון אמיתית. גם אני, שגדלתי ליד הירדן, הייתי בשוק בפעם הראשונה שהייתי בים בחיפה. בלעתי כל כך הרבה מים… מאד מזדהה. והקטע נפלא. גם פיוטי וגם מותח.
וחייבים עוד קצת טעימות כדי לעזור בשם.
ומזל טוב טוב. איזה התרגשות, לסיים ספר. אני עוד צריכה להשלים את "החברה של אלין". אעשה את זה כשאגיע לארץ.
תודה תודה איריס!! מחכה שלך שתשובי למולדת..
חני, "מה שיש באגם" זה שם מיוחד ועם ציור מתאים על הכריכה זה יהיה מופלא.
אל תכנעי לשמות דידקטיים
והעטיפה חשובה
שלך
איריס
אריסית יקרה לי לא אכנע!! {קודם שיקבלו בכלל} ובאמת ציור הכנרת על העטיפה כבר נראה לי בעיני דמיוני, האגם ומה שיש בו..
מאד מיוחד ועדין.
ובאשר לשם, עלי לקרוא את כל הספר.
חג- שמח.
תודה אביטל, ושבוע טוב לך!!
חני, כתיבה מרגשת, מסקרנת, המתח נבנה נהדר. בעניין השם נחוץ לקרוא עוד – תביאי עוד בבקשה:)
מתוך מה שיש השם מה שיש באגם נראה מתאים, אפשר גם: עיניים פקוחות באגם או לצלול בעיניים פקוחות
חג שמח
תודה מוישלה, לצלול בעיניים פקוחות שם נהדר, בעצם הוא עצמו כמו שיר
חני יקרה איזה יופי תמיד מעריץ מי שיש לו יכולת לכתוב ספר או רומן,
מברך על המוגמר :-)חג שמח
אבנר, לקח לי שנתיים.. ככה שאני לא מי יודע מה גמרנית..חג שמח גם לך!!
אגם קסום, חני.
'מה שיש באגם' הוא שם יפה. חשבתי גם על 'קסמי אגם' או משהו כזה עם המילה קסם, כי נדמה לי שילדים אוהבים קסמים. וגם גדולים.
בהצלחה עם הספר וחג שמח.
תלמה, גם קסמי אגם נראה לי נפלא, אולי יותר מתאים לילדים, תודה!!
הספר עוסק בפחד הגדול מכל, אלמנות ויתמות. צורב!
המלצתי לבתי.