גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים
יומיים ישנתי במיטת ילדותי, ביבנאל, בחדר עם הוילונות החומים המכוערים והחלון הפונה לעצי התפוז. האויר היה בשום, עמוס ריח פריחת הדרים, ומהחלון הישן שפתחתי, למרות שטניה המטפלת החדשה של אמי אמרה שלא, לא טוב,יכנס אבק, זרמו אלי משבים בשומים . נשמתי כמה שיכולתי ולא יכולתי הרבה. בתוכי היה עומס של געגוע. שמעתי מבחוץ שברי מילים וצחוק נעורים, ובחדר ריחף הקול שלי מאז, לא נרדמתי עד הבקר. האויר היה מלא רגעים שלי מפעם ונשימות וקולות של כפר וריח של אדמה.כשהייתי ילדה אהבתי לאכול אדמה הרגשתי שכך אני הופכת לחלק מהנוף, כמו עץ, כמו פרח, כמו אדמה. אבל באותו בקר לא אכלתי אדמה אלא את האכל שהכינה טניה, אכל שהביאה מהכפר שלה ברוסיה, פה זה לא שם, היא אמרה, כשהביטה בי, בודקת שאוכל עד הסוף את אוכל האיכרים שלה, אולי כזה אוכל אכל אבא של סבא שלי לפני שבא לפה מרוסיה.
אולי פה זה לא שם, חשבתי, אבל אז זה קצת עכשיו, הזמן אוצר בתוכו זהרורי ריח תמונות ונשימות רוויות אויר בשום. צריך רק שני לילות על מיטת הילדות וחלון פתוח והזמן מתערבב.
גברת-ילדה
אין מילים…
פשוט מדהים
🙂
תודה שיר יקרה!
חני, כעת קראתי, קטע לירי מרגש. בטנת הילדות. אגב, אצל יצחק אוורבוך אורפז בטרילוגיה שלו "לפני הרעש", כמדומני, בחלק הראשון, אולי השני, יש דמות של אדם האוכל עפר ארץ ישראל ויכול לזהות לפי טיב העפר מהיכן הוא, מאיזה חלק בארץ. כך או כך, זהו פרגמנט יפה מאוד. רני.
תודה רני,אני חושבת שאני זוכרת את הקטע הזה על טעימת האדמה, טוב שיש עוד סוטים כמוני..
חני, קטע נפלא. מציף.
הזכיר לי שיר אהוב http://www.metrolyrics.com/boys-in-the-trees-lyrics-carly-simon.html
אם את רוצה שאשלח לך קובץ אודיו כתבי לי
lee.evron@gmail.com
שלום לך חני.זה קטע נוסטלגי מרגש
אבל אני מרשה לעצמי לתהות איך באמת
היו החיים ביבניאל בשנות השישים ואולי בשנות השבעים? זה היה כמו בפתח תקוה של יהושוע קנז או כפר סבא של ישעיהו קורן?
יש לך את הכוח והעוצמה לכתוב על המקום בלי נוסטלגיה, בפרספקטיבה של השנים שעברו?
המקום שימר את מנהגיו הישנים? איזה חיים סמויים התקיימו שם?
יש לך יכולת כמי שנולדה שם לכתוב סיפור,נובלה,רומן על המקום?
זה לא מחייב תשובה מיידית.רק חומר למחשבה.
תודה על התגובה, שם המושבה הוא יבנאל וכתבתי עליה הרבה בספר ספורים קצרים למבוגרים שהוצאתי בשם" פרת הברזל" ולילדים כמה ספרים שבהם התעסקתי באופי האנשים וחיי המקום אך בעיקר יש בספרים:" החברה שלי אלין" שהיום ב"הארץ" יש המלצה עליו, הוצאת כתר וב"סבתא של טרזן" בהוצאת מסדה, חיי המקום הנוף והאנשים הם השראה כמעט לכל הספורים שלי, כאן זה קטע נוסטלגי קצר, לא ספור ולא שיר, הגיג-נוסטלגי..
קראתי את ההמלצה על ספרך ב"הארץ" חני יקרה
יישר כוח!!!
השיר מקסים לי, את נפלאה
כל כך יפה ופיוטי התאור שלך חני
תודה לך,חנה!
זמן מתערבב, כמו שקרה לך כשחזרת למיטת ילדותך, הוא חסד גדול.
חנוך, ממש הרגשתי פיסית את הזמן מתרבב.
הכוונה מתערבב..
הייתי בכל הזמנים. אולי בגלל הסבא המשותף מרוסיה.
האויר שמתערבב באדמה, והילדה שפעם פסעה עליה.
יפה חני.
אהבתי אביטל את המשפט" והילדה שפעם פסעה עליה" מדויק
נהדר ובשום ומזכיר זהרורי ילדות,
ועוד יותר: מזכיר לי חזרות דומות שלי למקומות ילדות,
האויר שם מאד אחר, אזור הזמן אחר,
הנשימה לעיתים קשה,
הפריטים בשטח, אם נשארו, קטנו בכמה מימדים,
ממש סיפור אליס בארץ הפלאות.
ארץ הילדות – הזיה.
ותיארת נהדר.
נכון רונית, הכל קטן עם השנים מלבד אולי הגעגוע
זה יפה – התערבבות הזמן וכל מה שהוא אוצר בתוכו, כולל הרגעים מפעם והזהרורים והאוויר הבשום.
תודה עדה על זהרור מצידך
יפה הגעגוע ואם אפשר קצת למשש אותו אז בכלל. אני, למשל לא יכולה. מעבר לאלפי הדולרים שהנסיעה תעלה, הדירה כבר לא שלנו, הרבה בטח כבר השתנה. אולי הפארק עדיין שם…
אבל בראש אני יכולה לעצום עיניים ולראות, לשמוע, להריח.
נכון לוסי, התמזל מזלי והמיטה הזו היא בעזרת כביש שש במרחק של שעה וחצי בלבד..
אין כמוך חני ללכוד רגעים קטנטנים בעלי משמעות עמוקה.
זה מזכיר לי שפעם, בשנות העשרים שלי, הסתבר לי שחברה שלי קנתה דירה בבניין שבו גרה משפחתי בילדותי! הדירה שלה היתה ממש מתחת לדירה-לשעבר שלנו. יום אחד נשארתי אצלה לישון, וכל הלילה לא נרדמתי. הייתי בדיוק מתחת לחדר שבו ישנתי כילדה, וזה הרג אותי. לא יכולתי להשתחרר מתחושת הדזה וו, מהרגשות שהציפו אותי. זה לא היה קל, אני אומרת לך.
תודה יעל, אני חושבת שנתת הגדרה נפלאה "לוכדי רגעים" האם לא כולנו כאלה, כלומר מי שעוסק בכתיבה?
קטע מאוד נכון ומדויק
תודה!!!
כל כך יפה ונוגע…מעלה תחושה פיזית של געגוע כשקוראים את זה…מדהים.
הסוף גאוני-"אז זה קצת עכשיו"זה כל כך נכון.
ו"צריך רק שני לילות על מיטת הילדות וחלון פתוח והזמן מתערבב" גאון!
ואני שמחה על ההמלצה בהארץ על החברה שלי אלין- הספר הכי מולץ שיש! אני מחכה לקרוא אותו שוב
לולי, מקווה בעצם בטוחה שגם את נושאת זכרונות וגעגוע שמהם תצרי תנועה וריקוד, בעצם כבר עשית זאת:))
היטבת לכתוב את מה שהרגשת. המיטה לא היתה קטנה מידי?
מירי, המיטה היתה בדיוק! כמו אצל זהבה ושלושת הדובים..
חני מתוקה, אני מתה על כתיבתך הלירית הכל כך ציורית, ציור של נפשך המרתקת
תודה איריס, את נותנת לי תמיד כוח, הרבה
היי לני
הזמן שמתערבב, זה נפלא… זה עירוב פיזי.
אפשר לעשות מזה סרט.
להתראות טובה
יש לי כבר סרט בראש מזה, טובה,סרט חיי..
פרגמנט של עבר בתוך הווה שיש בו טעם וריח וצבעים, וכתוב בכנות שמאפשרת לחוות איתך ולהזכר בטעם החול , הוי כמה שזה היה טעים….
יפה חני ולירי ועצוב כי הכל מתערבב
ובאמת נתת ביס לאדמה ?
כן ריקי, אהבתי לאכול אדמה, בעיקר בשדות, מוזר?..
כל כך יפה, חני. מלא ריחות, צבעים, קולות וארומה של אדמה
🙂
תודה תלמה, אפשר שם לבית קפה" ארומה אדמה"..
חני, את מספרת ואני איתך בטעם וריח האדמה. צריך רק שני לילות על מיטת ילדות ודברים מקבלים פרופורציות.
ריח פריחת הדר.
תודה תמי, אני בטוחה שאת מבינה, בכל החושים
"הזמן אוצר בתוכו זהרורי ריח" אח, כמה מדויק ונכון במיוחד בעונה זו ואין ספק חני יקרה שברגישותך ובעט הפלאים שלך את מערבבת את הזמן עכשיו כשאני מסתכל מהחלון ונזכר במיטת ילדותי. נהדר!
מצפה למפגש ביום העיון
תודה מוישלה, אתה חי בתוך הריחות האלו, אצלי לפעמים ריחות העיר מכסים… גם אני מחכה ליום העיון