חנה טואג סופרת

  תהילה   עיניה אינן מלאות חסד ורחמים וקמטי פניה אינם ברכה ושלום, כי אם כיסים קטנים של דאגה, היא יותר אלון בכות ,לא חסונה כמוהו אבל נוטפת . לאחר חצות היא תמיד מתעוררת לעלטה סמיכה כדיו ,שהיא יכולה לרשום עליה בקלות את שמה, זה שנתנה לה אימה עוד כשהייתה עוברית, כי התשבי בא אליה בחלום הלילה ושם את שתי ...

    זיכרון     העוני של ילדותי היה עבה      כמו תחתוני הכותנה הגסים של אימי      והחור הנפער בבד ליד הגומי     היה החלון היחיד     דרכו ראיתי פעם את העולם     טלאי על טלאי      לפעמים נרעד וילון הזמן     ומראה לי אותם     תלויים על חבל מתנד       נד       ושי      כור  

    קשורה היי תגידי ,מי שם לך משקולת על הרגל ושתל אותך בגומה של עץ אחד ,רואה עלים נידפים ברוח וציפורים נודדות  אל קינים רחוקים ואזוב אפור נושב מעיניך כמו זקנו של דרוויש עתיק בלילה טרוף וחופת שמיים מטפטפת עליך עננים כמו עוגיות שפעם אהבת לטבול בתה מתוק  : גמל וכלבלב וארנב וזאב  צורות  דוקרות ואת  ממלאת פיך ערגה כבושה והמילים ...

  רגביו   לאחר שנאסף אישה אל רגביו החליטה שלא תיתן להם  לסתום לה את האוויר, ציירה לה מעגל ומילאה אותו בים של נייר: טפסים של ביטוח לאומי ,חשבונות בנק ,חשמל ומים,  ארנונה וועד בית ,תלושי שכר ותלושי מזון מתקופת הצנע מכתבי אהבה והתנצלות ורשימות של מצרכים ,שאין בהן  צורך יותר והיו תלויים על המקרר חודשים לאחר שקנה ואכלו והותירו ...

    הרגליים של צפורה   מתפילת הבקר אני זוכרת רק את רגליה האדומות של ציפורה כהן ,שהיו עוטות גוון אדמדם ונפוח בעת התפילה, עיני היו פוזלות מ"מודה אני" שבסדור התפילה הקטנטן  לרגליים האלו הארוכות  המתחילות להווריד לאט-  לאט ומהן היו עיני נודדות אל רגלי השדופות המקליות ,שנדמו לי אז כשני ענפי עץ יבשים ,והייתי מתכופפת ב"מודים אנחנו לך " ומגניבה ...

                  שטיח וכורסה פרחונית ח'מודה סיפר לי פעם ,שהוא מתגנב למסגד לאחר תפילת יום שישי ,חולץ את הנעליים בפתח ומתכסה בשטיח התפילה כדי לישון ,והוא עושה אתה זה במיוחד בחורף כשקר והילדים בבית מרעישים ו"אבא כועס ומצליף בחגורה כמו מג'נון אז אני בורח לשם "  הוא אומר לי "עולה לאט -לאט במדרגות נכנס מתחת ...

       ולא ארס פואטיקה לא מתחפרת בבונקר עפר משוריין מונשמת דממה ולא נחה על ההמלאיה לתפוס לי חתיכת רקיע לא נודדת עם תרמיל ומקל בוואדיות נשכחים לעורר אבודות ואם תבקשו אותי תמצאו אותי בכל קובת חריר בלי לבטופ בבית קפה שנקינאי מתקתקת מילים על קפה אחד או שניים מבוקר ועד ערב ,רק עם לב תוף פנימי תם  -תם אז איך אני ...

  לאדוה בתי לפעמים יופייה שביר כל כך וממאן להילחש לרוח ולעץ ולאבני החומה שבחומה ואותיות נידפות ממנו אחת אחת אל תוך האיניופי ,עלים מרשרשים בהלה על פי תהום רבה, ורציתי להשיט אליה סירת תקווה אפילו מנייר ולהדליק בתוכה נר כמו שמדליקים האליליים בתוך הגנגה בשביל עצמם, אבל כל מה שיכולתי לעשות הוא להשביע רוח ונשיאים ולהזמין גשם לא  מנחם  

      שלושה דברים באים בהיסח הדעת: משיח ,מציאה ועקרב (חז"ל)   הוא תמיד בא באיבחת הירהור ברחוב (או במקום אחר)  לפתע מזדקף המבט הדהוי מתוך חריצי מרצפות (או כל דבר אחר)ומעפעף על נשורת חלמונית של עץ הפרושה כמו תחבושת משי על פי האספלט ממש כמו פעם כשאמבולנס נאק דואט פצוע עם ילדתך לאורך כל הכביש עד למסדרון בית ...

        משלוש יוצא אחד   ולא ידענו אז מראש מה יקרה לאחר שנבשיל אל תוך המסע בעוד עשור או שניים או שלושה ויותר   אז כשהאופק היה מתוח מקצה אל קצה ואת האדמה הלחה והחומה שלאחר הגשם בצענו כמו חלת שבת  במשחקי כיבוש ילדיים בסכין ,שהגנבנו ממטבחה של אימא ,כשעדין לא הכרנו את האת הטומנת אדמה באדמה   ...