על סימנים ומה שביניהם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  על סימנים ומה שביניהם      

 

לפעמים אתה מתגעגע לתפוס את הדברים  כילד  הקולט את העולם בשפת מראות צלולה,  מושיט  אצבע  דקיקה ושקופה אל העולם  ,חש את דופקו  ואומר לראשונה :

 "שמש" ומתכוון לשמש

  ואומר "אור" ומתכוון לאור

 ואומר" פרח" ומתכוון לפרח

  
לאט לאט נעלמת ההתפעלות  הילדית  הזאת ומפנה מקומה  לתילי תילים של מילים גדושות משמעות ,טעונות צבעים  כמו קיני נמלים עמלניות הנתונים למרמס כף רגל ,מטים לפול ,שבריריים ותלויים בגחמה – הגחמה שלנו.

המטפורות מכבידות  על המילים, מטעינות אותן אנרגיה זרה,  לא עוד מציאות פשוטה  בככותה ,אלא גדושה בעודפות רגשית סובייקטיבית:השמיים אינם עוד פיסת תכלת ענוגה  או עמוסת עננים ,כי אם שמי הנפש, שמי הכסופים או הגעגוע, והאדמה אינה עוד רגבים חומים ניחוחיים או רוויים ריחות שרב או גשם, כי אם צחיחות רגשית, או לחלופין פריון. 
בנינו חיץ בינינו לבין הדבר האמיתי באמצעות השפה, והאמנות  בנתה חיץ על חיץ, תחליף של התחליף.

אבל יש סימנים אחרים  שהטבע או היקום מזמנים לנו בדרכנו , על כורחנו אנו קוראים את המשמעות שמעבר, ומה שנעשה עם ה"מידע" הזה ,תלוי אך  בנו  ובנטיית ליבנו ובדרך תפיסתנו את המציאות.

 ב "האופרה הצפה"  מאת גו'ן בארת' (הספרייה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד 1996)  מהרהר הגבור על הסימנים שהטבע מזמן לנו:

"הטבע, זימוניו, עשוי להיות סמלן מסורבל. לפעמים הוא מנחית על הראש משמעויות  ,כמו התסריט המגושם הזה של "חיים נוכח מוות "   שהוא פשטני עד כדי מבוכה."(עמ'279 )

והוא מדגים פשטנות מביכה זו לטעמו  במספר דוגמאות:

בדרכו במעלה העיר על שפת המדרכה  בחזית טרקלין הלוויות גדול, חנתה עגלת מתים שחורה, ואבלים אחרים שחורי חליפות עמדו פזורים בשקט בחצר

כשמתקרב הגיבור מזנקת אליו מבין השיחים כלבת ציידים מזדקנת  ואחריה מקפץ בזריזות כלב צייד מעורב ושם ליד עגלת המתים באמצע המדרכה הם מתנים אהבים ,כמה מנושאי הארון חייכו  במבוכה ,אחד העובדים פגע באחורי הכלב שהיה רכוב על הכלבה,  והמסכנה התגלגלה על המדרכה ,והזוג חזר לאהבהביו לעין השמש המבהקת למבוכת נושאי הארון ,המלווים העמידו פנים שאינם מבחינים בנעשה

האם אין כאן סמליות ברורה של ארוס מול תאנטוס?

 בלי מילים הטבע  מרעיף  כאן  את סימניו, יש מי שמבין ויש מי שזז הלאה, מתנועע באי נוחות לא מובנת  .הגבור מתאר סמלים נוספים המעוררים אירוניה או גיחוך לדוגמא:

 יונה הנחה לה על תמרור "אין חניה "

או  כבישי מרוץ ובהם השלט "האט"

או שדרה המוליכה לבית קברות ובה התמרור: "דרך חד סטרית"

אם ישתמש הסופר בסמלנות פשטנית זו בספריו  זו תהיה קלישאה  אומר גבורו של בארת', ומדגים מספור שקרא פעם , שבסיומו מתואר גבור השוכב מת על הארץ מתחת לקופה רושמת שהודיעה:

" זה סכום קניתך" הקופה הראתה אפס.

  סמלנות פשטנית כזאת  בספר  היא סימן לחוסר מעוף, אפשר שהקופה תראה סכום אחר, זה יותר מתוחכם טוען הגבור,כלומר האמנות דורשת  רב  רובדיות סמלית  מתוחכמת  יותר ממה  שמתגלה במציאות .הסמלנות הפשטנית  שבה היקום מתנהג קלישאית למדי לטעמה.
 הוא אשר כתבתי למעלה  על האמנות כתחליף שבתחליף, כבבואה דבבואה  של הדבר האמיתי.

 אבל  התפענחותה של המציאות  באמצעות שפת  הסימנים הפשוטה הנאיבית והלא מתוחכמת  ,היא  מעין חזרה לאותה שפה טרום וורבאלית באמצעותה תופס הילד את העולם ,זו הדרך הבלתי אמצעית שבה  האדם קולט את העולם ורחשיו , חובק את מתנותיו ממתיק איתו סוד המובן רק לשניהם .

לא מזמן פירסמה לי, חברתנו לבלוגיה, פוסט מרגש על  זר פרחים ,שחיכה  לה על מכוניתה בדיוק כשסיימה לשוחח עם בן זוגה על זוגיות ואהבה

  כשהתקרבה ראתה שזהו  ענף ירוק , שנשמט מהעץ ונח לו על גב המכונית  ממתין למבטה -מתנה מהיקום , סימן שלא  נזקק  לפרשנות מילולית מתוחכמת ,  אלא לחיוך קטן  של הסכמה , של מי שיודע בתוכו שמישהו שומע אותו  רואה

ונוגע בו  גם כשנדמה לו שהוא לבד 

  באפילת  חדריו…