בכפר

אני משכים לסמיכות הטריה שבין רגליך, ויוצא בשירה גדולה לקצור חיטה בשדות אימהות אימהותי מימים ימימה. בשמש הקופחת, בתנועות רחבות, משורג בגופיה לבנה, אני מפיל במגל אלומות אלומות זהובות. עלמות הכפר מתבוננות בי, משתאות, מלקקות משפתיהן את אגלי הזיעה הגדולים, השקופים, המבהיקים את כתפי הרחבות.

מכאן ועד לאופק אף גבר.

מכאן ועד לאופק כל השפתיים רק לי.

היום נחלש, רפה אחיזתו, והערב והרעב דוחקים בי חזרה לביקתה, לעלמות הממתינות במקלחת, לכפות הידיים העדינות, המסבנות, הכל מסבנות, ושוטפות, ומנגבות במגבת  רכה רכה, מכף רגל ועד ראש. ואז ערום על הספה, בוצע מהלחם עטור השומשום, שזה עתה נאפה, לוגם, מתון, מהאניס החריף, כשהעלמות מתערטלות מולי, לאט, מתחככות, עלמה ברעותה, מתלהטות, לשון בלשון, יד מחליקה על מותן, על ישבן, והן זו בזו, זו יונקת מבין ירכי זו, ופטמות נספגות בבטן, ופטמות נוגעות בפטמות, ונשיכות קטנות בצוואר, וליקוקים בין שד לשד, ותנועות אגן, ומתהפכות, ובשר מאדים, ונשימתן כבדה ומתוקה, ואני נים לא נים, אברי הסמוק בידי.