בננות - בלוגים / / מרוסיה באהבה?
אררט
  • ליאור אלפרוביץ'

    מבקר ספרות וחוקר שואה

מרוסיה באהבה?

 

כשעמד סלבה קורילוב, גיבור הספר "לבד באוקייונוס" (ספריית מעריב), על סיפון ספינת התענוגות הסובייטית ששייטה באוקיינוס השקט, לא החשש מהסלעים המשוננים עליהם יכול היה להתנפץ, הטריד את מחשבתו, אלא הכמיהה לחופש, שרוסיה מולדתו מנעה ממנו כל חייו. רגע קצר אחר כך, זינק למימיו האפלים של האוקיינוס ובמשך שלושה ימים שחה עד שדרכו רגליו על חולות הזהב של האי סיארגאו הסמוך לפיליפינים.

 

חצי יובל שנים וחודשיים חלפו מאז קפץ קורילוב אל עתידו החדש כבן חורין, ועד למעצרו של הסופר והפוליטיקאי השנוי במחלוקת, אדוארד לימונוב, במהלך הפגנה נגד שלטונו של ולדימיר פוטין. העולם חזה בתמונות מההפגנה ההיא, במרכזן עמד לימונוב בן ה- 66 נגרר על ידי אנשי הביטחון הרוסיים כשפניו שטופים מקילוחי דם.

 

הפגנות אלימות נגד השלטון ברוסיה אינן בגדר מראה חדש. מאות בשנים כרעה אומת העבדים האחרונה באירופה תחת הפיאודליזם הצאריסטי. גם הקומוניזם שהגיע באוקטובר 1917 לא היטיב עם בניה האומללים של 'אמא רוסיה'. עשרות מיליונים הוקרבו בפקודת 'שמש העמים' – יוזף סטאלין, לאש התמיד של המהפכה.  וכיום, נאנקים הרוסים כבר קרוב לעשור שנים, תחת השחיתות והאימה שמשליט משטרו של ולדימיר פוטין, שאת אופיו ניסחה בצורה קולעת ומזעזעת העיתונאית המנוחה אנה פוליטקובסקיה בספרה "רוסיה של פוטין" (הוצאת כתר), בעטיו גם נרצחה.

 

אך לאורך כל השנים האפלות הללו של עבדות, דיקטטורה  וקניבליזם לאומי, ידעו אנשי רוח רוסיים להעמיד את גופם כשלט מחאה נגד המציאות הפוליטית הקשה ששררה במדינה. ובעיקר היו נכונים לשלם מחיר אישי כבד בהפיכת גופם לסמל ממשי של גבו החבול של העם.

 

בין אם היה זה הסופר הנודע, פיודור דוסטויבסקי, מחברם של "החטא ועונשו" ו"האחים קרמזוב", שכעונש על השתתפותו בהפגנה נגד הצאר ניקולאי הראשון, נעצר ונשפט לעונש מוות בעוון פעילות חתרנית, ועונשו הומתק לחמש שנות עבודת פרך בגלות סיביר אליה נשלח, לא לפני שנפל קורבן להוצאה מבוימת להורג. או הסופרים אנדריי פלטונוב שדעותיו האנטי קולקטיבסטיות סיווגוהו כ"אויב מעמדי" וסופו שספרו "בעולם נהדר ואכזר" (עם עובד 2008) הוחרם והוא נפטר משחפת, המחלה בה לקה בנו במחנה הכפייה בו נאסר על ידי השלטונות, שביקשו להתעמר באביו. ואיסאק באבל היהודי, שהוצא להורג בחורף 1940 לאחר שנים של רדיפה בסופם הואשם באשמת שווא של ריגול.

 

כיום, בעידן פוטין, אלו הן דמויות דוגמת לימונוב העומדות בחזית המחאה. אכן דמותו אינו טהורה. יש שיזהו אותו כפשיסט, רומנטיקן המבקש להשליט שיטת משטר משונה הנשענת על ערבוב של אידיאלים ונוסטלגיה מסוכנת. אך עדיין אי אפשר להתעלם מעצם נוכחותו של איש הרוח הזקן, בעל החזות הטרוציקסטית משהו, שפרסם את שירת האוונגרד שלו עוד בעידן הסובייטי בהוצאה המחתרתית "סמאיזדת", התחזה ליהודי כדי להימלט למערב ולגלות שם את הניוון הדמוקרטי, שאת רשמיו ממנו פרסם תחת הכותר "זה אני, אדצ'קה" (עם עובד, 1997), שב לרוסיה בתחילת שנות ה- 90, הקים את המפלגה הנאציונל – בולשביקית, נשפט ב- 2003 לשלוש שנות מאסר בגין אחזקת נשק וכיום עומד בראש מחנה המוחים ומצהיר על התנגדותו עד זוב דם.

 

כל הדמויות הללו, ובמיוחד זו של לימונוב, מעוררות דווקא בימים אלו את שאלת מעורבותם של אנשי הרוח בשיח הציבורי בישראל. לא שאלו אינם נוהגים לומר את דבריהם בגלוי ומעל כל במה או עיתון, אלא שסימן שאלה גדול מרחף מעל נכונותם להקריב את תהילתם, רווחיהם, שמם הטוב ואפילו את חירותם או גופם למען הערכים הנעלים שבשמם הם מתיימרים להטיף.

 

בימים אלו רוחות מדאיגות של אחדות מחשבה מנשבות בארץ. פוליטיקאים, אופורטוניסטים יותר ולאומיים פחות, מבקשים למכור לעם את המודל ההיסטורי הרוסי – מנהיג חזק לעם נדכא. כאילו בכוח הסיסמאות הריקות ילמדו אהבת מולדת מהי. והנה, דווקא מצדם של אלו המזהירים אותנו מפני השיטפון הטוטליטרי המתרגש על ארצנו, לא נרשמה ולו פעולת מחאה סמלית אחת. אין הכוונה למאמר בעיתון או בהתבטאות במהלך 'שבת תרבות', אלא בהשתתפות פעילה בהפגנה יצרית, כזו שמעיני חבריה נשקפת אימת העבדות ואגלי הזיעה שעל פניהם ספוגים באידיאולוגיה משוחררת.

 

זו ישראל הדקדנטית של ימינו. סופרים ומשוררים עתירי רייטינג ומושפעי רבי מכר, לא ייפגעו בקונצנזוס סביבם. רק מכורסאות מרווחות ישלחו אלינו במנוד ראש את דאגתם מפני ההתדרדרות המוסרית והפוליטית, את ראשם הם ישמרו היטב מפני אלות השוטרים ופרסות הסוסים, ואת ידיהם חופשיות מאזיקים, בכדי להמשיך ולכתוב בשם החירות הצהרות נפוחות בדיו ולא בדם.

סלבה קורילוב נפטר כבן חורין, פה בישראל, בשנת 1998. אדוארד לימונוב, שפצעיו טרם הגלידו, ממשיך להיאבק למען החירות ונגד הנהנתנות הצדקנית של שאר עמיתיו ברוסיה של פוטין. ואנחנו? מחכים עדיין לנחשון בן עמינדב המודרני. איש הרוח הראשון שיזנק בקפיצת ראש נגד המיינסטרים ויציג לראוות כולנו את מצחו המדמם בשם הערכים עליהם הוא נלחם.

 

2 תגובות

  1. מעורר מחשבה.
    תודה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לליאור אלפרוביץ'