מספרים בחשיכה סופר, עורך, סטודנט לפיזיקה
במדור התרבות של וואלה מופיע היום הסיפור “משמרות זהב” מתוך צייר המלחמות:
משמרות זהב
“סגור!” נטלי, בת תשע, קוראת לחברתה דניאל שעומדת בצד השני של הכביש. הווסט הצהוב שהיא לובשת מעל חולצתה בוהק בשמש הצהריים.
“סגור!” דניאל עונה ומניפה את תמרור ה”עצור!” האדום צמוד לגופה, חוסמת את חלקת המדרכה שעליה היא חולשת.
“אתה יכול לעבור עכשיו,” נטלי אומרת לתוך מכשיר הקשר.
“רות, תודה,” עונה לה קול חסר גוף מתוך המכשיר. היא מחזירה אותו לכיס של מכנסי ההתעמלות האדומים שלה, מחליקה את אצבעותיה על הסמל של “נייקי” ומחייכת. טנק המרכבה, שחיכה שנטלי ודניאל יפנו לו את מעבר החצייה, מאיץ בחריקת שלשלאות וחוצה לרוחבם את הפסים הלבנים-שחורים. אחריו עוברים שני נגמ”שים. נגמ”ש שלישי מתקרב למעבר החצייה, אך הבנות קוראות “פְּתח!” והוא נעצר.
שלושה ילדים פלסטינים, שני בנים ובת בגילם של נטלי ודניאל, עומדים על המדרכה, מחכים בסבלנות מאחורי התמרור הנייד. לבושים במכנסי ג’ינס דהויים ובחולצות קצרות, הם מסתכלים על הנגמ”ש, על דניאל ונטלי בבגדי הספורט והווסטים הצהובים שלהן, וחזרה על הנגמ”ש. הם מתחילים לעבור, אך נטלי עוצרת אותם ומצביעה על חולצתה של הילדה.
“שְיוֹאוֹאוּ, מאיפה החולצה הזאת?” על החולצה מגוהץ תצלום של נער צעיר, שפם דקיק על שפתו העליונה, בַּנדָנה ירוקה סביב ראשו ורובה קלצ’ניקוב בידו.
“זה אח שלי, מוניר,” עונה לה הילדה הקטנה, “הוא שאהיד עכשיו.”
“וואו, איזה גוֹנֶב,” נטלי אומרת, “איזה בנדנה סוף הדרך יש לו, חבל על הזמן. תגידי, באיזה כיתה הוא לומד?”
“הוא לא בבית ספר שלנו,” הילדה מסתכלת על נטלי, על המדרכה, “הוא עבר לאל-ג’נה.”
“באיזה חלק של הכפר זה?” נטלי שואלת, ומוסיפה: “מתי הוא חוזר הביתה?”
הילדה מסתכלת עליה בעיניים פעורות, ואומרת, “זה לא בכפר, זה למעלה, גבוה. ואימא אומרת שהוא לא חוזר יותר.”
“איזה באסה, כאילו. טוב, נו, תעברו,” היא אומרת ומסמנת להם בראשה, “יאללה, אוּדרוּבּ.”
הילדים חוצים את מעבר החצייה בחצי ריצה, עיניהם דבוקות לשריונו האפור של הנגמ”ש, לאות ג’ שמצוירת בגדול ובלבן על הדופן שלו; אוזניהם דרוכות לכל צליל חשוד מכיוון המנוע שמחרחר בציפייה. כשהילדים מגיעים לצד השני של הכביש, דניאל ונטלי סוגרות שוב את המחסום ומאפשרות לנגמ”ש השלישי לעבור ולהצטרף לשיירה שמחכה לו בצומת הבא.
“את באה היום לא”ג?” נטלי שואלת את חברתה.
“לא בא לי. אולי נבריז, נלך לשק”ם?”
“וואי, אני לא יודעת,” נטלי נושכת את שפתה התחתונה ומטלטלת קצת את התמרור בידיה, “אימא שלי תעשה לי את המוות אם היא תגלה.”
“איך היא תגלה? מי כבר יגיד לה?”
“את לא זוכרת מה קרה פעם קודמת, כשהמג”ד תפס אותנו במועדון, מבריזות מחשבון?” נטלי שואלת ומשחקת במתג התדירויות של מכשיר הקשר. “את יודעת איזה צעקות חטפתי?”
“נו, אל תהיי כזאת, זה היה רק פעם אחת. מה, את חושבת שכל מה שהמג”ד עושה זה מחכה לתפוס אותנו? חוץ מזה,” היא מחייכת, “הייתי בחדמ”ר ושמעתי את הקצינת לשון אומרת למש”קית תנ”ך שלמג”ד יש היום ישיבה במטכ”ל. אז זהו.” היא מוציאה לשון.
“טוב, אז בסדר.” נטלי משתכנעת. “פתח!” היא מאפשרת לחבורה של פועלי יום לחצות את הכביש בדרך לשדות שלהם מחוץ לכפר. “אבל רק אם קונים ארטיקים.”
“סבבה, אבל אני, אני! אוף, אני לא שומעת את עצמי!” דניאל צועקת מעל שאון להבי המסוקים שחוצים את השמים מאחוריהן. הם מתרחקים, חגים במעגל וחוזרים אחורה. כששיערה המתולתל מתיישב חזרה על כתפיה והלחץ באוזניה מתאזן, היא קוראת לחברתה: “אני רוצה טילון!”
תזכורת: ביום ראשון הקרוב, ה-8.2, צייר המלחמות יושק באופן חגיגי ב”תולעת ספרים” בכיכר רבין. הערב יתחיל ב-19:00. אשמח לראותכם.
