מספרים בחשיכה סופר, עורך, סטודנט לפיזיקה
את דונלד הרינגטון (Donald Harington) התחלתי לקרוא בגלל שהמו”ל שלי המליץ עליו בהתלהבות. הוא כל-כך התלהב ממנו שכשהוא בחר להתחיל לפרסם ספרים בעברית, הוא התחיל מתרגומו של אסף גברון לספר “הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו”. את הספר הזה קראתי בכארבעה או חמישה ימים, בהם שכבתי בבית עם חום של 39 מעלות. מאז קראתי שלושה ספרים נוספים שלו, ואני עכשיו בתחילתו של החמישי.
הדרך הפשוטה ביותר לתאר את “ארכיטקוטורה” היא להשתמש במילותיו של הרינגטון, כפי שהן מופיעות בספר שאני קורא עכשיו, שנקרא “13 אלבטרוסים (או ליפול מההר)”. בתרגום חופשי: “בּוֹ קרא את הספר. לא בבת אחת, היות ולא הייתה לו היכולת לקרוא במהירות כמו וֶרְנוֹן, אבל הוא הצליח לסיים את הספר בשני לילות וביום אחד במשרד. הספר היה מצחיק עד דמעות בחלקים מסוימים. הוא צחק עד שהצלעות שלו כאבו, החל בפרק הראשון שעסק בגֵ’ייקוֹבּ אִינְגֶלְדְיוּ, אבי אבותיו של ורנון, וכיצד הוא ‘סילק’ אינדיאני משבט האוֹסֵייג’ ממיקומה העתידי של סְטֵיי מוֹר אבל עיבר את זוגתו של האינדיאני תוך כדי. בּוֹ תהה איך מחבר הספר השיג את כל החומר הזה. הספר הזכיר לו קצת את ‘מאה שנות בדידות’, רק שלא היה בו שום דבר ממש פנטסטי, כלומר, שום דבר שלא יכול היה להתרחש באמת.” (עמ’ 45-46, הוצאת The Toby Press)
“ארכיטקטורה” הוא ספר משפחות – הוא מתאר את השתלשלותה של משפחת Ingledew מהרגע ששני האחים ג’ייקוב ונוח מקימים את Stay More בתחילת המאה ה-19 ועד להווה. הספר באמת דומה מאד ל”מאה שנות בדידות”, אבל כמו שפאר פרידמן כבר ציין בביקורת שלו על הספר, מרגישים שהרינגטון אוהב את הדמויות שלו ולמרות שחלק מהדמויות מצחיקות, הוא אף פעם לא לועג להן ולא מלעיג אותן. אני לא יודע אם אפשר לומר שזה בניגוד לאיך שמרקז מציג את דמויותיו, אבל זה לא באמת משנה. ההשוואה ל”מאה שנות בדידות” היא מתבקשת, אבל היא לא הכרחית כדי ליהנות מהספר וכדי להתאהב בסטיי מור.
כל ספריו של הרינגטון, לפחות שלושה-עשר נכון להיום, מתרחשים בעיירה הקטנה סטיי-מור עמוק בהרי האוזרקס של ארקנסו. כמו מַקוֹנְדוֹ של מרקז, אַנְק-מוֹרְפּוֹרְק של טרי פרטצ’ט, או Winesburg, Ohio, סטיי מור היא עיירה פיקטיבית עם היסטוריה ודמויות פיקטיביות. הרינגטון, כמו פרטצ’ט, משתמש בסטיי מור כבמה עליה הוא מציג את הסיפורים השונים שלו. לאורך הספרים הוא מעמיק את ההיסטוריה של העיירה ושל דמויותיה, ובראשן משפחת אינגלדיו העניפה, וכך מחזק את האשליה שסטיי-מור באמת קיימת במציאות.
אני התאהבתי בשנים האחרונות ב”עיר הפיקטיבית”, אחד הכלים הספרותיים החזקים ביותר בהם נתקלתי עד היום. האפשרות לבנות עיר על-פני כמה ספרים מורידה לא מעט לחץ מהכותב ונותנת לו חופש פעולה עצום. העיר הפיקטיבית הופכת ליצור חי, לדמות בפני עצמה, שלא רק מספקת במה לסיפורים, אלא מגבה ומקדמת אותם.
נכון להיום יצאו שני ספרים של הרינגטון בעברית: “ארכיטקטורה” ולא מזמן גם “כשמלאכים נחים”. אני קראתי בינתיים גם את “חרק ברק” (The Lightning Bug במקור, אבל לא יכולתי לעמוד בפיתוי) ואת “המקקים של סטיי מור”. הקול של הרינגטון מאד ברור וחזק כבר ב”ארכיטקטורה”, וככל שקוראים יותר מספריו מתרגלים לטריקים ולשגעונות הקטנים שלו. אקדמאים יגידו שהוא פוסטמודרניסט גאה – הוא מכניס את עצמו לסיפורים, גם כילד קטן וגם כסופר מבוגר, לפעמים בתור אחת הדמויות ולפעמים כמספר; הוא משחק עם זמנים גם בשפה עצמה וגם בדרך שבה הדמויות בספרים תופסות את הזמן, ואין לו שום בעיה לפנות לקורא בצורה ישירה ואפילו להכניס אותו בכוח לתוך הסיפור. לפעמים הטריקים האלו נראים מאולצים, כמו בסוף של “ארכיטקטורה” או בהתחלה של “כשמלאכים נחים”. עדיין, למרות שהוא בכיף יכול היה לוותר עליהם בחלק מהמקומות, הם לא מעיקים ואף פעם לא מפריעים לסיפור עצמו.
כשהתחלתי לקרוא את “המקקים של סטיי מור” הופתעתי לראות שאני מזהה את השורות הראשונות בספר. דפדפתי להתחלה וראיתי שאני מזהה גם את הכותרות שהרינגטון נתן לחלקים השונים של הספר. בצירוף מקרים מגוחך כמעט, “המקקים של סטיי מור” הוא הגרסה של הרינגטון ל“טס למשפחת ד’אורברוויל” של תומס הרדי, עליו כתבתי לפני כמה שבועות. לעומת הרדי, “מקקים” הוא לא ביקורת על תפיסות מיניות, אלא ביקורת על תפיסות דתיות. ה”רשע” בספר הוא לא החברה ותפיסותיה המיניות המקובעות, אלא הכומר של עדת המקקים שחיים ב-Holy House ושסוגדים לבן-האדם שגר שם ושמספק להם פירורים ושאריות אוכל בשפע. כבר מתחילת הספר מרגישים שהכומר לא לגמרי מאמין בבן-האדם, ולאורך הספר הוא מחליף נאמנויות מספר פעמים.
בינתיים, “כשמלאכים נחים” הוא הספר הטוב ביותר שלו שקראתי. הוא גם הספר הפשוט ביותר, ואולי אפשר להסיק מזה משהו לגבי סיפורים באופן כללי. באמצע מלחמת העולם השנייה, כשארה”ב כבר נכנסה ללחימה, הילדים בסטיי מור מתחלקים לשני מחנות: המקובלים קוראים לעצמם “כוחות הברית” והילדים האאוטסיידרים מתגאים להיקרא “כוחות הציר”. המספר דוֹנִי הוא בעצם דונלד הרינגטון כילד קטן. הוא “יפני” והוא עורך עיתון שבועי שנקרא The Stay Morning Star. החלק הראשון של הספר מתאר את הקרבות בין ילדי הציר לבין ילדי הברית. הספר מסתבך כשחיילים אמריקאים אמיתיים מופיעים בסטיי מור, מחופשים לחיילים יפניים כחלק ממשחק מלחמה אמיתי של הצבא. כמו הספרים האחרים של הרינגטון, הספר מצחיק ומרתק ומהר מאד מתאהבים בדמויות – עובדה שהרינגטון יודע לנצל יפה מאד בסוף המפתיע והמכאיב מאד של הספר.
למרות שעד עכשיו כתבתי בעיקר על קלאסיקות, החלטתי להקדיש את הפוסט הזה להרינגטון כסופר משתי סיבות: קודם כל, אני נהנה מהספרים שלו, ואני מתכוון להמשיך לקרוא אותם. לא צריך יותר מזה כדי להקדיש לסופר פוסט, אלא שגיליתי, לצערי, שהרינגטון כמעט ולא מוכר בארה”ב. אף אחד לא יודע מדוע סופרים מסוימים מצליחים ואחרים לא, ועצוב לחשוב שסופר עם קול כל-כך ייחודי שמספר סיפורים כל-כך יפים, לא מגיע ליותר אנשים.
שורה תחתונה: “הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו” ייתן לכם את הבסיס ההיסטורי של סטיי מור, אבל הוא ספר עבה וסמיך וצריך סבלנות. למי שרק רוצה לדגום את הרינגטון ולטעום את העצמה שמסתתרת מאחורי החזות הכפרית של סיפוריו, מומלץ להתחיל מ”כשמלאכים נחים” – אי-אפשר להישאר אדישים לספר הזה.