מספרים בחשיכה סופר, עורך, סטודנט לפיזיקה
כחלק מההחלטה שלי לקרוא השנה ספרים שנחשבים לקלאסיקות, החלטתי שהגיע הזמן לקרוא גם קלאסיקה ישראלית, ולפני כחודש וחצי סיימתי לקרוא את “זיכרון דברים” של יעקב שבתאי. זה הספר המדכא ביותר שקראתי השנה, ואחד המדכאים ביותר שקראתי בשנים האחרונות, אבל הוא בהחלט קלאסיקה שכדאי מאד לקרוא, ואני מקווה שהוא תורגם לשפות נוספות.
שבתאי לא היה צריך לעבוד קשה כדי שהספר יהיה מדכא – אין בו ולו דמות אחת שהגיעה למשהו בחיים, שעשתה את הבחירות הנכונות, שנהנית מהחיים שלה ומוצאת בהם סיפוק. אין ולו מערכת יחסים אחת שמצליחה לאורך זמן – רובן משוללות אהבה, ובאלו שכבר יש אהבה, אין שום דבר אחר. אין ולו משפחה אחת, עוד ברמת המשפחה הגרעינית, שמתפקדת בצורה בריאה.
הכל מתפורר, הכל יוצא מכלל שליטה. הדמויות מתנערות מאחראיות על חייהן, מאחראיות על מעשיהן. הן מתגמדות יחסית למריבות שלהן, לאידיאולוגיות שמובילות למריבות שלהן, הן אפילו מצליחות להתגמד אחת ביחס לשנייה. והן מתוארות בצורה כל-כך מציאותית, כל-כך מוכרת, שהתחלתי לשאול את עצמי אם זה העתיד, אם אלה הסיפורים שאני אשמע מחהברים ומקרובי המשפחה שלי בעוד כמה שנים. מצד שני, אף אחת מהדמויות בספר לא עסקה בכתיבה או באקדמיה, אז אולי לא הכל אבוד.
אפילו תל-אביב סובלת בספר. אפילו העיר, ככל שהיא גדלה ומאבדת את דרכה האידיאולוגית, הולכת ויוצאת מכלל שליטה. העיר מתרחבת, בולעת את הכפרים הערבים ואת הדיונות מסביב. היא אוכלת את בשרה של עצמה ומחסלת את שכונות הצריפים של העולים הותיקים כדי לבנות, אם הבנתי נכון, את הבניין הגבוה עם הקולנוע והחנויות שיהיה הדיזינגוף סנטר.
שבתאי כנראה הרגיש שהדמויות המדכאות לא מספיק חזקות, וכדי ממש לדכא את הקורא, הוא בנה את הספר כפסקה אחת אינסופית שמורכבת ממשפטים שפשוט מסרבים להיגמר. המנגנון שלו די פשוט, אבל הביצוע והעקביות שלו יפהפיים. יש קו עלילה מאד דק, לא יותר מציר זמן, בעצם, שמספק את חוט השדרה של הפסקה. מסביב לחוט השדרה הזה שבתאי דוחס ביוגרפיות ופלשבקים בעזרתם הוא בונה את עשרות הדמויות שמרכיבות את הספר, ושרובן סובבות סביב שתי משפחות מורחבות.
בדרך-כלל אני לא מצליח להתחבר לספרים מודרניסטיים, ועוד לספרים שהם בעיקר קטלוגים של דמויות (נשים לרגע בצד את Winesburg, Ohio). אבל שבתאי הצליח להחזיק אותי, בעיקר בעזרת טריק קטן נוסף – גם את הביוגרפיות הוא מפרק למעין פרקים, והוא דואג להשאיר רמזים וקדימונים בתוך ביוגרפיות אחרות. ככה הוא יוצר סדרה של שאלות שמנחות את הקורא לאורך הספר – למה גולדמן מתאבד, מה קרה לדוד לזאר, למה אביו של גולדמן הוא כזה שמוק, וכו’.
מבחינה טכנית, שבתאי לא משתמש ביותר מדי טריקים; הוא פשוט משתמש בהם בצורה מאד מדויקת ומחושבת, ורואים שהספר הזה עבר הרבה טיוטות לפני שהוא הגיע למצבו הסופי. חשוב לי לציין ששבתאי משתמש בשפה מאד פשוטה, מאד יום-יומית לאורך כל הספר. הדיאלוגים תמיד כתובים בשפת דיבור, ומעניין לראות ניואנסים מסוימים שהיו נפוצים בשנות השבעים שהיום כבר לא קיימים. שפת התיאור של המספר גבוהה יותר משפת הדיאלוגים, אבל לא בגובה המלים, אלא בסידור שלהן בתוך המשפט. שבתאי מראה, שוב, שיותר חשוב לבנות משפטים יפים עם קצב וליריות, מאשר לזרוק לחלל מלים “יפות” או “גבוהות”. זה חשוב לי, כי כואב לי לחשוב על כל הכותבים שקוראים את “זיכרון דברים”, מוקירים אותו כקלאסיקה, ואחר-כך מסובבים לו את הגב וכותבים בשפה ארכאית, או גבוהה ומתחסדת, מתוך ההנחה שככה צריך לכתוב ספרות גבוהה.
כשסיימתי את הספר קראתי את התיאור שלו על גב הכריכה, וראיתי ששבתאי הגדיר את הספר כתיאור של התפוררות מעמד ההסתדרות. אני, שנולדתי רק בתחילת שנות השמונים, לא היכרתי את מעמד ההסתדרות, ועד שלא קראתי את הפסקה הזו על גב הספר אפילו לא הכרתי את המינוח (זאת כבר בעיה שלי). אבל לא הייתי צריך לדעת שמדובר במעמד ההסתדרות, או להכיר אותו, כדי ליהנות מהספר וכדי להתחבר לדיכאון המורבידי שלו. זה חלק ממה שהופך את הספר הזה לקלאסיקה – גם בלי הידע הנוסף הזה, הספר עדיין שלם וחזק מאד. לדעתי, זה מעיד על כך שאפשר יהיה לקרוא אותו גם בעוד מאה שנים, ועדיין לקבל ממנו את אותה החוויה הבסיסית. אף סופר לא יכול לקוות ליותר.
הספר, ללא ספק, טוב. אבל הוא צימוח של התקופה ומה שנחשב בה למרד. אנחנו צריכים עכשו מרד הפוך: חזרה לדמויות שלוקחות אחריות על חייהן ועל העולם.
אני לא ראיתי בו מרד, אבל כאמור, לא חייתי בתקופה. בכל אופן, אני לא חושב שזה משנה – הספר, לדעתי, מתאר יפה מאד בני-אדם בכל תקופה. רוב האוכלוסיה, מה לעשות, חיה חיים די מדכאים.
ספר נהדר בכל תקופה, בקורת מענינת , והמשך לקלסיקות!
אור,
בגלל כל מה שכתבת הדהים אותי שהספר הזה, מכל הספרים שבעולם, כלומר בישראל, נבחר בסקר שנעשה לפני זמן מה כ"ספר הישראלי הטוב ביותר של כל הזמנים" או משהו כזה – אותי זה "הכניס לדיכאון"… ויותר משהדבר העיד על הספר חשתי שהוא מעיד על בוחריו – שעם שלם יבחר בספר כל כך מדכא כספר הטוב ביותר שלו? הייתי מצפה לגישה אופטימית יותר, דהיינו לספר אופטימי יותר.
האם ספר טוב הוא רק ספר אופטימי?
לא, בוודאי שלא. לא זו הנקודה. אבל בהנחה שהמגיב האופטימי קרא את הספר – אתה בוודאי שותף לתחושת הייאוש וחוסר התוחלת שהיו "מנת חלקו" של אור כשקרא את הספר. על כן שאלתי נשארת בעינה – האמנם בחירה בספר כזה אינה אומרת משהו מייאש על עם שלם שבחר בו?
אני חושבת שהיה יכול ל היות מעניין להפליא לעשות סקר דומה במדינות אחרות ולבדוק מה אופיו של הספר שייבחר שם. אני עדיין "תופסת ייאוש" מהבחירה שלנו כאן, בלי להתכחש כלל לעובדה שזכרון דברים הוא ספר מצוין.