המרגל האחרון

לפני יומיים לקחתי ליד את “המרגל האחרון” שפרופ’ מרקוס קלינגברג כתב יחד עם מיכאל ספרד, אחד מעורכי דינו. לא היו לי ציפיות מהספר הזה, גם כי לא ידעתי יותר מדי על מרקוס קלינגברג וגם כיוון שלא ציפיתי יותר מדי מספר שנכתב יחד עם. ביום הראשון קראתי מחצית מהספר, ביום השני סיימתי אותו. כבר הרבה זמן לא קראתי ספר ריגול טוב כל כך.

אני אוהב ספרי ריגול, גם את הסוג המלומד יותר כמו The Second Oldest Profession של Philip Knightley, וגם את הסוג הפרוזאי יותר כמו ספריו של ג’ון לה-קארה. עד היום לא קראתי ספר ריגול טוב יותר מטרילוגיית סמיילי של ג’ון לה-קארה. Tinker Tailor Soldier Spy, The Honorable Schoolboy ו-Smiley’s People מתארים את מלחמתו ארוכת השנים של ג’ורג’ סמיילי, רב המרגלים הבריטי, בקרלה, המקבילה שלו בק.ג.ב.

לה-קארה לא רק מצליח לתאר את עולם הריגול היומינטי (Humint – Human Intelligence) בצורה משכנעת ויום-יומית, אלא שבג’ורג’ סמיילי הוא יצר את אחד הגיבורים הספרותיים האהובים עליי ביותר, עד היום. סמיילי, שמנמן, שקט ומזדקן, שאשתו בוגדת בו על ימין ועל שמאל, עושה מעשים יותר ויותר לא מוסריים, לפי המוסר המערבי, כדי לתפוס את קרלה. ככל שהוא מתקרב לרגע המיוחל, כך הוא יותר ויותר מפקפק בצדקת דרכו. סמיילי, בדם קר, מחלק פקודות סחיטה, רצח והוצאות להורג. וכל הזמן הוא נשאר אותו סבא’לה חביב שאוהב לקרוא ספרות גרמנית עתיקה. ללא סמיילי לא היינו מגיעים לדמויות האולטרה-אלימות בימינו כמו ג’ק באואר או טוני סופרנו. סמיילי לא אלים פיזית, רק בהווייתו. אבל זה הופך אותו להרבה יותר מפחיד ומסוכן מסופרנו או מבאואר.

קלינגברג הוא לא סמיילי, אפילו לא קרוב. הוא יהודי פולני שברח לברית המועצות בתחילת מלחמת העולם השנייה, התגייס לצבא האדום כרופא ותרם את שלו למלחמה בנאצים. קלינגברג נמשך לקומוניזם עוד בפולין, ובברית המועצות הפך לקומוניסט מושבע. הוא הגיע עם אשתו לישראל לאחר מלחמת העצמות, לא מתוך ציונות, אלא כיוון ששבדיה שעממה אותו והוא קיווה להמשיך את מאבקיו הסוציאליסטיים גם בישראל. סוציאליזם הוא לא מצא, אבל הוא הצליח להשתלב בצמרת חיל הרפואה ולימים גם במכון הביולוגי בנס ציונה.

לאט לאט, הוא מתאר איך הוא הגיע מפולין לישראל, כיצד הוא עלה בדרגים וכיצד הק.ג.ב. יצר אתו קשר וגייס אותו. הוא מתאר את מערכת היחסים שלו עם המפעיל הראשון שלו “ויקטור” ועם המפעילים שבאו אחריו, ואת החומר שהתחיל להעביר להם. הוא ממשיך ומתאר כיצד השב”כ עלה עליו, את החקירות בהן הוא נשבר, ואת שנותיו הארוכות בכלא אשקלון ואחר-כך במעצר בית.

זה ספר מרתק. קודם כל, כיוון שזהו סיפור ריגול קלאסי, הצד השני של המטבע שבדרך-כלל מופיע בספרי הריגול. ספרי ריגול נוטים להתמקד במפעילים או במרגלי-על דוגמת ג’יימס בונד, לא בסוכנים הפשוטים והיום-יומיים. בספר של קלינגברג רואים את כל תהליך הגיוס וההפעלה מהצד של הסוכן, על כל המשחקים הפסיכולוגיים הכרוכים בכך. אני לא מכיר הרבה דוגמאות כאלו, בטח לא של סוכן שעם השנים הפך לדג שמן ועסיסי כמו סגן מנהל המכון הביולוגי בנס ציונה.

שנית, הספר מרתק בגלל אישיותו של קלינגברג עצמה. הנה אדם שעד היום משוכנע שהוא לא בגד במדינת ישראל, שמשוכנע שהוא שירת שני אדונים, ושירת את שניהם נאמנה. הוא טוען שהוא החליט תמיד איזה מידע להעביר לסובייטים, ושהוא לא חשף סודות שהיו יכולים לפגוע בישראל. הוא טוען שהמפעילים שלו הבטיחו לו שהמידע שהוא מעביר להם לא יעשה את דרכו למדינות ערב, ושלדעתו הם קיימו את ההבטחה הזו.

ולמה הוא ריגל לטובתם? כי הוא קומוניסט. כי זו הייתה המלחמה הקרה, והוא רצה לראות את המזרח מנצח. כי הוא סלד מהקפיטליזם האמריקאי והכיר תודה לבריה”מ שהצילה אותו במלחמת העולם השנייה, העניקה לו תואר ברפואה, ואפשרה לו להילחם בנאצים. הוא ריגל מתוך אידיאולוגיה, וזה אולי הצד המרתק ביותר בספר. אני רואה בעצמי איש פרקטי, עם מוסר פרקטי. אני לא מאמין באיזמים למיניהם, ולכן כל-כך מעניין עבורי לפגוש אדם שעיצב את חייו מתוך אידיאולוגיה יוקדת. זה אדם שהייתי שמח לשבת איתו לשיחה, פשוט כדי לנסות להבין את הדרך שבה הוא רואה את העולם.

עוד הערה אחת קטנה: היה קל מאד לקרוא את הספר, בין היתר, בגלל העברית המצוינת שלו. הוא כתוב בשפה נכונה ומדויקת, בגוף ראשון שהוא לא גבוה ולא נמוך. כשהוא (קלינגברג או ספרד, או אפילו העורך דני דור, זה לא משנה) משתמש במלה “בכדי” זה בגלל שצריך להשתמש בה, לא בגלל הנטייה האופנתית להשתמש בה במקום במלה “כדי”. מי שכותב עברית צריך לקרוא את הספר הזה כדי לראות איך כשכותבים בצורה ברורה ומדויקת, בלי התחכמויות, מקבלים שפה יפה, משובחת וקולחת.

המרגל האחרון, מרקוס קלינגברג עם מיכאל ספרד (ספרית מעריב, 2007)