משה גרנות סופר, סופר ילדים, מבקר, מסאי, עורך
משה גרנות
תפילות
לפי סימן של המנהל כרענו כולנו ברך והצמדנו את כפות ידינו זו לזו נגד הלב. ראשינו היו מורכנים, וכולנו התפללנו בלב את התפילה שלימד אותנו הכומר בשיעורי הדת. אני וסורין לא היינו חייבים להשתתף בשיעורי הדת – לא נשאלנו שאלות ולא היינו צריכים להכין שיעורי בית – אבל אסור היה לנו להיעדר מהכיתה. להשתתפות שלי בתפילה שנועדה לבקש רחמי שמיים שיירד גשם על האדמה הצמאה, קדם דיון נוקב: סבא ואימא התנגדו נחרצות, אבא ובני אחי היו בעד. סבתא לא התערבה, אבל מעיניה זלגו דמעות. אני חשבתי שאני חייב ללכת, אחרת לא תיפסק הבצורת.
"איך מוני יכרע ברך אל מול הצלב? יהודים היו מוכנים להישרף על המוקד…"
"ולמה? מה זה כבר חשוב? אחרי כל מה שקרה – אתה עוד מאמין, אבא? אחרי אושביץ? אחרי שעשו סבון מבני אדם? איפה היה אלוהים שלך, אבא? מה זה כבר חשוב? מתפללים ככה או אחרת – היינו הך. אין אוזן שומעת. אין!"
כך אבא לסבא.
לפני שנה הייתה בעיר הלוויה גדולה שכל יהודי העיר השתתפו בה – הביאו לקבורה סבון, שלפי דברי גבאי בית הכנסת, הנאצים הפיקו אותו משומן של יהודים מומתים. שקט השתרר בכל העיירה, וחוץ מצעדיהם של המלווים לא הושמע קול. הגויים עמדו בצדי הדרך והביטו בדממה אל שיירת היהודים המתאבלים. עליי ועל בני ציוו להישאר בבית, ושנינו השקפנו מהחלון אל הטור הארוך של המלווים.
"בני, תסביר לי, איך? איך… סבון?"
"סבון – ממה עושים סבון? ממלח עם חומצת שומן. לסבון לא איכפת אם עושים אותו משומן אדם, משומן בהמה או משומן חמניות…"
"אבל, איך? איך יש אומץ? איך חותכ… אני לא מבין".
"הם עשו דברים יותר נוראים".
"למה, בני, למה שונאים אותנו כל כך?"
"כי אנחנו שונים. מארכס אומר…"
מכאן חדלתי להקשיב. בני היה נער מאוד יסודי – כבר בארבעים ושש, לפני שהצמידו למלך מיחאי אקדח לרקה וחייבו אותו להתפטר, כבר אז החל לקרוא את "הקפיטל" של קארל מארכס, כדי לדעת לקראת מה אנחנו הולכים. אבא אמר לו שאפילו לנין לא קרא את הספר הזה, וכי בני יהיה היחיד, חוץ ממארכס עצמו, שיידע מה כתוב בספר העבה והמשמים הזה.
בני אמר שאסור לי להיות יוצא דופן, ואבא הוסיף שאם הבצורת תימשך, יאשימו את היהודים שלא השתתפו בתפילה. לבסוף, הצטרפתי. כל בית הספר יצא לשדה שמדרום העיר, ליד האגם הקטן, שבסתיו ההוא היה עוד יותר קטן, כי גשמים לא ירדו בקיץ, והשלג שהפשיר באביב היה מועט. החיטה הגיעה למחצית גובהה, והשיבולים היו שדופות ודלילות. כמו בימי המלחמה ניתן היה לראות בחוצות העיירה ילדים שלדים נפוחי בטן מאכילת שורשים. פעם חזרתי עם אבא ובני מבית המרחץ, ואבא קנה לכל אחד מאיתנו כעך, שלא נרעב עד לארוחת ליל שבת. לצד הדרך עמד נער רזה, שלד אדם, והביט בעיניים בוערות אל הכעך שאכלתי. שאלתי את אבא אם הוא מרשה לי לתת לו חתיכה מהכעך. אבא הנהן, ואני בצעתי והושטתי את ידי. הנער חטף את המעדן בידיים רועדות, ניגש אל אבא ונישק את ידו, ואחר כך, תוך שנייה, הוא נעלם עם שללו.
הכומר הסיר מעל ראשו את הברדס המוזהב וכרע כמו כולנו. אחר כך התרומם, הושיט את ידיו לשמיים וקרא:
"אבינו שבשמיים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, ייעשה רצונך, כבשמיים כן בארץ. אמן! את לחם חוקנו תן לנו היום, וסלח לנו על חטאינו. אמן! קבל את תפילת בנך אהובך, אשר ירד מן השמיים, הקריב נפשו למעננו, ופתח לנו צוהר אל מלכות השמיים, אל ירושלים של מעלה. אמן! ולך, ישוע המשיח, בן האלוהים, שבאת מן השמיים, ועלית אליהם לאחר שהקרבת חייך למעננו – השמיים מקום שבתך, ושם בירושלים של מעלה אתה מתחטא בפני אביך בורא העולם. אנא, הושיעה נא, בקש עלינו רחמים, יירד נא מטר על הארץ, ויהי נא לחם לצאן מרעיתך, כי הלא שה אתה, שה עקוד, שכיפר בדמו על כל חטאותינו, בזכות דמך שאנחנו שותים ובשר גופך שאנחנו אוכלים…"
"איך אוכלים, בני, איך אוכלים את בשר הגוף של אלוהים?"
"את זה ישו אמר בסעודה האחרונה".
"מה אמר?"
"אמר שהיין הוא הדם שלו, והלחם הוא הגוף שלו, ומי ששותה את היין ואוכל את הלחם ישו מחשיב אותו כאילו הוא מזדהה עם הסבל שלו, ולכן יזכה לכפרת עוונות".
"לך הממלכה והגבורה והתפארת לעולמי עולמים. ראה נא את הילדים הרכים האלה, שלבם תם ונשמתם טהורה, שטרם טעמו טעמו של חטא. עשה למענם, תן לנו גשם שירווה את רגבי האדמה, בזכות בנך שעונה והועלה על הצלב, בזכות דבקותנו באמונת האמת. אמן!"
מנהל בית הספר קם ראשון, ניגש לכומר ונישק את ידו, ולחש דבר מה על אוזנו. אחר כך קרבו שאר המורים ועמדו בתור לנשק את ידו. המנהל רמז לנו להמשיך לכרוע ברך ולהתפלל. אחר כך סימן בידו לקום ולהסתדר בטור כדי לחזור לבית הספר.
"אני דיברתי עם אלוהים. הרגשתי כאילו אני בירושלים של מעלה".
"אתה מדבר שטויות. אף אחד לא מדבר עם אלוהים".
"אני דיברתי, בני, אני אומר לך. אני ראיתי אותו, נשבע לך, אני הרגשתי אותו בלב – רעדתי ממש. אני בטוח שעכשיו יירד גשם".
"סבא צדק, אתה עוד תהיה נוצרי".
"זה היה מרומם, זה היה… זה היה יפה. הרבה יותר יפה מהתפילה בבית הכנסת…"
"מרומם את התחת! אין אלוהים, מוני, אין! אתם התפללתם אל השמיים הריקים. מיליונים התפללו, והרגו אותם בגז. לא היה מי שישמע. אם ייווצרו תנאים מתאימים באוויר – יהיה גשם – אם תתפללו ואם לא. זאת הונאה, כל הדת הזאת היא שקר. מארכס אומר…"
"אבל, בני, ראיתי, אני ראיתי ואני הרגשתי. אני הרגשתי את אלוהים. הרגשתי כאילו אני בעצמי בשמיים, בירושלים של מעלה. הרגשתי שהוא עונה לי".
"זה הכול במוח שלך. למה שהוא ייענה דווקא לאנטישמים האלה, שחנקו יהודים ביאשי, שהתעללו ביהודים בקאמפולונג, שתלו יהודים על אנקולים באיטליזים בבוקרסט?"
"מה זה שייך, בני? זה היה, זה לא אלה. אנחנו היינו שם כולנו ביחד, כמו אחים. הלב דפק לי. אני הרגשתי. אתה לא יכול להבין מה שהרגשתי".
"זה שייך, מוני, זה שייך ועוד איך! אל תהיה טיפש. מה שהרגשת… כל הוזה אומר שדיבר עם אלוהים, ולך תכחיש".
"אבל…"
"מוני, אתה הרי למדת שיעורי דת – מי אשם במותו של ישו? היהודים! בטח למדת שפונטיוס פילטוס רחץ את ידיו – כי הוא לא אשם שישו נצלב – רק היהודים אשמים".
בני רץ לארון הספרים והוציא את הברית החדשה, שהייתה מוחבאת מאחורי "הקפיטל": "הנה, כאן בהתגלות של יוחנן – אלה ששמים אות על היד ועל המצח הם כת השטן. היהודים אשמים לנצח כי הרגו את בן האלוהים, והנה, במעשי השליחים…"
"אבל, בני, אתה בעצמך אמרת שהיהודים הם מעמד, ולא עם, והם ייעלמו כשהקומוניזם ישלוט בעולם. אז מה… מה בדיוק…"
"זה משהו אחר. למען אידיאל חשוב כמו קומוניזם צריך לוותר … אז בעצם לא יהיו עמים ודתות בכלל. הדת היא אופיום להמונים, ואתה היום התחלת להריח את הסם הזה. אם כל העולם יהיה חסר דת, גם אנחנו נהיה חסרי דת, ונאבד גם את המעמד שלנו כסוחרים וכבורגנים. זה לא שייך. אנטישמיות לא מובילה לקומוניזם. היא מובילה ל… סבון… אתה זוכר?"
הייתי בן שלוש-עשרה כשראיתי את ירושלים לראשונה בטיול של בית הספר. העיר נראתה לי עצובה מאוד, אפורה משהו. ביקרנו בכנסת, שהייתה ממוקמת בבית קטן ששימש כבנק, ביקרנו בבצלאל, באימק"א. שום דבר לא הרשים. מגדל הכנסייה האדומה בעיירה שלנו היה יותר גבוה, כמדומני, ממגדל אימק"א, ובית ספר לאוריאן, בו למדתי היה יותר נאה מכנסת ישראל. המורה הראתה לנו "פלא" – בית אחד שמשתרע לאורך רחוב שלם. אחר כך ראינו את פסל משה בבצלאל. חשתי מועקה. השמיים היו נמוכים, לא גבוהים כמו שהבטיחו לי. הרחובות היו כמעט שוממים. הזאת היא עיר הנצח, עירו של דויד המלך? העיר שסבא ערג אליה כל כך?
עלינו על מגדל אימק"א וצפינו על העיר העתיקה. המורה הראתה לנו על המפה, עוד בבית הספר בעפולה, איפה כיפת הסלע, איפה הכותל המערבי, סימנה בעיפרון כחול את השערים שבחומה, ועכשיו שאלה אותנו מה אנחנו מסוגלים לזהות. אני ראיתי גיבוב של בתים, שעל גגותיהם כיפות אפורות, ומביניהם מציץ פה ושם מגדל של כנסייה. נזכרתי בדבריו של בני, שהיה באותם ימים כבר מגויס לצבא: "במקום קדוש יש הכול מלבד קדושה. כל אחד רוצה חלק ונחלה, ומרוב דוחק, כל מה שמגיע אליך הוא רק צחנת הזיעה והבל הפה המחליא של הנדחקים. רוצים נס, רוצים שיהיה מנהיג לתוהו ובוהו. כמו ילדים קטנים – צריכים אבא כדי שינחה אותם בדרך הישר, וכל אחד בטוח שרק הוא, אבל רק הוא הבן האמיתי של אותו האב. וכדי להוכיח את זה צריך להשמיד את אלה שבטוחים גם כן שהם הבנים היחידים של האלוהים. הטבע רוצה שנשמיד זה את זה, והדת היא תירוץ מצוין להגשים את השאיפה הטבעית הזאת. תזכור את זה מוני, תזכור ותתפכח"
בפעם הבאה שביקרתי בירושלים הייתי כבר חייל בעצמי, הוצבתי בשמירה ותצפית במנזר נוטרדם. היינו שמונה חיילים מופקדים על שמירה ועל תצפית אל העיר העתיקה. שמרנו שש שעות רצוף, ואחר כך יכולנו לאכול (מנות קרב), לנוח, ופעם בשבוע הסיעו אותנו למחנה שנלר כדי להתרחץ. מחלונות המנזר נראה אותו הנוף כמו ממגדל אימק"א – אותו גיבוב של כיפות וסמטאות צרות. החייל הירדני שבעמדה ממול לא השיב מעולם לנפנופי הידיים שלנו.
קשה לשמור על ערנות שש שעות רצופות, ובאותו הבוקר חברי יוסי איחר להגיע לעמדה ולא החליף אותי. הזהירו אותנו והתרו בנו, שבשום אופן לא ננטוש את העמדה. קו הטלפון הוביל למפקדה, ולא הייתה כל דרך להעיר את יוסי. אין דבר יותר מרגיז משומר שמאחר להחליף אותך. אתה מרגיש הפרייר של העולם, אתה מרחם על עצמך, אתה מתכנן תכניות איך להתנקם בחסר המצפון. יוסי לא היה בחור חסר מצפון. הוא היה דווקא חברה"מן, תמיד מתבדח, כל חבילה שקיבל מהקיבוץ הדתי שלו היה מייד מחלק את כל תכולתה לחבר"ה, והוא היה מתייחד עם מכתבים של זו שאמורה להיות רעייתו לאחר השחרור.
יוסי הגיע לעמדה בערך ברבע לשבע במקום בשש:
"אני נורא מצטער. ראיתי שכבר רבע לשש, וחשבתי – אעצום עוד מעט את העיניים, והנה… בפעם הבאה אני אחזיר לך שעה. אתה יודע מה? שעה ורבע, כי אני מוכרח לרדת למטה לרבע שעה…"
"מה זה, אתה מחרבן רבע שעה?!"
"להבדיל, להבדיל – אני צריך להתפלל שחרית…"
"מי מפריע לך להתפלל כאן, בעמדה? למה למטה?"
"מה קרה לך? איך אני אתעטף בטלית, אניח תפילין כאן?! זה הרי מנזר!"
יוסי יצא במרוצה. בעמדה הירדנית התחלפו החיילים. החייל החדש, ברנש שמנמן, שהכפייה המשובצת האדומה הייתה מונחת על קודקודו בגנדור, ענה לנפנופי הידיים שלי בהרכנת ראש. גם לנו אסור לנפנף להם בידיים, אבל אנחנו מצפצפים. הם לא.
על תפילה – סיפור. ובכל תפילה יש הרבה מהארץ ולפעמים גם משהו מהשמים.
אני שמחה לגלות שמישהו הצליח לצלוח את הקפיטל"…
נוגע יפה בדקויות של הנושא הזה.
סיפורך נגע בי.
אחלה סיפור
אחלה סיפור
אחלה סיפור
אחלה סיפור
אחלה סיפור
אחלה סיפור